ריטב"א על נדרים כז:

שאני הכא דאתפיס זכוותיה. פירוש דאי לא הוה אלא דבורא בעלמא אפי' בקנין לא מיחייב דאסמכתא היא אבל מכיון דאפיק זכוותיה מרשותיה ואתפסינהו על תנאי כן לא חשיב אסמכתא:

והא תנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ביד אחר ואמר לו אם לא נתתי השאר מכאן ועד שלשים יום תן לו את שטרי. פירוש ויהיו המעות שנתתי מתנה ויהא שטר זה בחזקתו דאי לאו הכי הו"ל שטר שנמחל שעבודו שאינו חוזר ולוה בו [ב"מ יז.] כדפרישית בדוכתיה והאי גברא קנסא קא קניס נפשיה למפרע מאי דלא מיחייב אי לא עביד תנאיה למפרע השאר עד יום פלוני הגיע הזמן ולא נתן (א) השטר רבי יוסי אומר יתן השליש שטרו למלוה ויגבנו כולו דקסבר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר לא יתן עד שיכתוב שובר ממה שקבל דקסבר אסמכתא לא קניא ואר"נ אמר רבה בר אבהו א"ר אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא אלמא אפילו במתפיס זכוותיה ביד אחרים וקניס נפשיה איכא אסמכתא דהא איתפיס האי שטרא ביד אחרים:

שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה. תמיהא מילתא מאי קאמר ומאי אולמא דבטל זכוותיה לאפוקי בהא מדין אסמכתא אי משום דבטול אסמכתא (ב) אי אית בה קנסא כדמוכח בב"מ [דף מח:] בהא דתניא הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר לך אכפול לך ערבונך והלה אומר אם אני תוזר ערבוני מחול לך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי דסבר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו פירוש דסבר אסמכתא לא קניא הלכך לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא יקנה כנגד ערבונו ולא יותר וכן פרש"י ז"ל התם וכן מוכח בפי' בתוספתא דכתיבנא התם בפרק הזהב ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל. ויש לומר דשאני הכא דהויא מחילה בב"ד במילתא דשייכי ב"ד דקבעי ליה זמן לראיות ובודאי בלאו קנסא דקניס נפשיה אי לא מייתי ראיות דיליה לסוף זמנא דקבעי ליה הוו מחייבי ליה בי דינא מהשתא ותו לא נטרי ליה אלא דכי מייתי ראיות דיליה סתר דינא ולא בטילי זכוותיה הילכך מאי דקניס נפשיה ולבטול זכוותיה מחילה קרובה לדין היא וגמר ומשעבד נפשיה מכיון דעבד כולי האי דמחל ואיתפיס זכוותיה על ידי קביעות ב"ד חשוב וקנו מיניה. הא בעלמא ובענינא אחרינא דעבוד אסמכתא לא מהני אפילו במחילה ואפילו קנו מיניה ב"ד כיון דהוי מילתא דלא שייכי ביה בי דינא והיינו דפסק תלמודא הלכתא אסמכתא קניא פירוש אסמכתא כי הא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר ליבטלן זכוותיה והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב פירוש דכולהו מחילה דבטיל זכיות דהוי מלתא דשייכי בי דינא וקנין בב"ד חשוב וחד מינייהו לא מפיק מדין אסמכתא וכ"כ גאון ז"ל וכמו שבירר רבינו ז"ל ושלא כדברי רבינו יעקב שכתב דאפילו במידי דעלמא דביניה לבין חבריה אי קנו מיניה בב"ד חשוב לית בה משום אסמכתא וליתא מיהו כל היכא דאיכא מעכשיו בפירוש ליכא משום אסמכתא כדמוכח בפרק איזהו נשך [דף סו:] גמ' הלוהו על שדהו:

תניא בתוספתא משכן לו וכו' עד ינתחנו. כלומר יוציאנו מן השדה בעל כרחו דאסמכתא הוא דקניס נפשיה:

ומודה רבי יהודה בשנים שהיו עומדים על הבית ועל השדה. פירוש לפני בית דין וקבעו לאחד מהם זמן לראיות ואמר אס לא באתי בראיותי עד יום פלוני אין לי בידך כלום ויהיו זכיותי בטלין וקנו ממנו ב"ד על כך הגיע זמן ולא בא איבד את זכותו מטעמא דכתיבנא:

כתב רבינו ז"ל ואסמכתא כיון דאתא לידן נימא בה מילתא וכו'. האריך רבינו ז"ל מאד בזה ודבריו מפורשים בעצמו ואין צריכין ביאור אלא לקצר בהם. דעת רבינו ז"ל שאין אסמכתא תולה בדעת אחרים אם תעשה או אם יעשה והיינו דאמר רב ששת במשחק בקוביא שאינו אסמכתא משום דתליא מילתא אף בדעתא ובמעשה דחבריה וכדאיתמר התם בתולה בדעת עצמו אי לא אתינא אי לא עבידנא וערב דחשיב תלמודא אסמכתא אע"פ שבדבורו תולה בדעת תבירו אם לא יפרענו שאני התם דסמיך אנפשיה דלוה יפרע חוביה דלא הוי לוה רשע ולא ישלם וכתולה בדעת עצמו חשיב וכן תולה בדעת אחרים בנוהג שבעולם חשיב אסמכתא דבהא נמי סמיך על נוהג שבעולם כאילו הוי ברשותיה דאמרינן האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא וקביל עליה דאי לא זבין ליה בפרוותא דזולשפט דלישלים ליה מדינא והאי קנסא הוא דמדינא היה פטור דמבטל (ג) על חבירו פטור ואסיקנא דאפי' ביין סתם פטור דאסמכתא היא דלאו בידיה לגמרי משא"כ באם אוביר ולא אעביד דהוי מילתא דבידיה לגמרי דלא מוביר ומשום הכי לא חשיב אסמכתא וכתב עוד זה לשונו דאפילו בתולה בדעת עצמו לא חשיב אסמכתא אלא כשהתנה באם לא אעשה אבל אם התנה באם אעשה ועבר ועשה בידים חייב וליכא משום אסמכתא:

וכתב עוד וזה לשונו דכל דאמור רבנן לאסמכתא ליתיה אלא בדיני ממונות אבל בגיטין ובקדושין ליכא אסמכתא וכו' ולא פירש טעם הדבר אבל קבלנו מתלמידיו דטעמא דידיה משום דגטין וקדושין ליתנהו אלא מדעתו ומרצונו ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק כההיא דהלוהו על שדהו שהיה צריך למעות וכההיא דמשליש שטרו שחבירו דוחקו שיפרענו שאר החוב וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הא צריך שדה זו לאריסות להתפרנס ממנו וכההיא דפרוותא דזולשפט סוחר הוא ומשתכר בדבר. וכן בההיא דאמר [ב"מ סו:] גבי מהאי חמרא דקניס נפשיה לפרוע מן היין שהיה צריך לשתותו או להשתכר בשימכרנו לפרקו והוא מפסיד כשמגבהו לזה דחוק היה מבעל חובו שיפרענו ולהכי קניס נפשיה אבל בגטין וקדושין וכן במתנה דיהיב לחבריה מדעתיה ליכא אסמכתא כלל וכן היה אומר תלמידי רבינו נר"ו בשמו ז"ל גם בשם קרובו החכם ר' יונה בר יוסף ז"ל:

ולפי השטה החדשה ששמעתי מפי הרב שלמה נר"ו כולהו שמעתין אתיין שפיר דכי קניס איהו נפשיה בממוניה במידי (לא) חשיב אסמכתא ובגטין וקדושין אי נמי גרשה מיניה או מקדשא ליה ליכא קנסא בהדיא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולהכי לית בה אסמכתא ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך אמת:

מתני' נודרין להרגין ולחרמין. פירוש הרגין לסטים מזויין שבא על עסקי נפשות וחרמין לסטים שאינו מזויין שבא על עסקי ממונות. ולמוכסין שעומדים ליטול מכס שלא כדין וכל אלו אינם אונסים ולא מבזבזין כלום משל תרומה ולא משל בית המלך וקתני השתא שאם היה מביא פירותיו בדרך ויצא עליו אחד מאלו לגזול או ליטול ממנו מכס שלא כדין ואמר להם כדי להציל ממונו שפירות אלו של תרומה הן או של בית המלך אע"פ שאינם כן הרי מותר לו לידור שהוא כן כדבריו כיון דבעי אנסי ליה והא מתניתין ארישא קאי דקתני נדרי אונסין ומעיקרא פריש דאניס בשעת קיום נדריה והשתא מפרש דאניס בשעת נדריה דנדר מחמת האונס ובגמרא מפרש היכי נדר:

ב"ש אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה. פירוש שהיא יותר חמורה וב"ה אומרים אף בשבועה פי' לא שישבע שהיא תרומה או של בית המלך דהא לשקרא משתבע אלא שישבע שלא יהנה מפירות עולם אם אינם של תרומה או אם אינם של בית המלך. מיהו רב אשי אסקה בגמרא דהכי קאמר בש"א אין שאלה בשבועה ובית הלל אומרים יש שאלה ואומר בלבו היום כדאי' בגמ' [דף כח.]:

בש"א לא יפתח לו בנדר. שאמרו לו נדור שהוא כדבריך וב"ה אומרים אף יפתח לו בנדר מעצמו בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו כלומר שאם אמרו לו נדור שלא תהנה מבשר והוא נדר מבשר ויין שהוסיף היין מעצמו הרי הוא אסור ביין אע"פ שאמר בלבו היום כיון דלא מיבעי ליה דלנדור ביה ובה"א אף במה שאינו מדירו אלא שנדר מעצמו והיינו דמפרש ואזיל כיצד אמר לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי וכו' ובכולהו הלכתא כבית הלל:

גמ' ולמוכסין. בתמיה דקס"ד דבמוכסין שנוטלין מכס כדין הוא ומשום הכי מתמה היכי שרינן לאערומי עליה דהא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא והיינו הדין שהוא ע"פ חוקי המלכות הקבועים עליהם שהוא וכל אשר לפניו הנהיגו הדברים והם כתובים בדברי הימי' ובחוקי המלכי' אבל מה שהגמון עושה לפי שעה הן על יחיד הן על רבים או שגוזר חדש על הגמוניא שלו שלא נהגו בימי האבות לקיים העם חמסנותא היא ולא דינא ואין דנין באותו הדין והיינו לישנא דמלכותא דמשמע דידיע לכולהו מלכי ולא מה שההגמוני' עושי' מעצמם דההוא דינא דהגמונא מקרי וגזל הוא ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה ע"י שמואל הנביא וארז"ל (א) כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ומ"ה כ' בתוס' שיש מקומות שישראל יוצאים מהגמוניא להגמוניא וההגמון מחזיק מאליו בכל מה שנמצא להם בהגמוניא שלו אם בא ישראל א' וקנהמן ההגמון זה היה מעשה ופסקו הדין שאין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דהגמון לפי שהדבר ידוע בדיניהם שדין היהודים כדין (ב) המפרשים לדור בכ"מ שירצו וכיון שכן אם יש הגמון שבא לשנו' את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא לפיכך הגמון שנטל ממון ישראל אם בחו קי המלכות הקבועי' הוא הוי דינא ואם לאו גזל הוא ולא יזכה ישראל הלוקח ממנו וכן כל כיוצא בזה וכבר הארכתי בזה במס' גיטין [דף י:] גם בפ' חזקת הבתים [דף נד:] ובזה יש ספוק בכאן והא דשמואל הלכתא היא דהא מקשינן מינה הכא והתם בפ' חזקת ולא אשכחן מאן דפליג עלה בשום דוכתא: