ריטב"א על עירובין כ:

גבי אדם הא אמרי׳ דבעי׳ ראש. ורובו. פי׳ שיהא ראשו ורובו במקום ששותה ואי לא חישי׳ שמא יכניס ויוציא הכלי. גבי בהמה מאי כלומר אם עומדת ברשות אחת והשקה אותה ברשות אחרת מי בעינן שתהא ראשה ורובה במקום ששותה שמא יבא להוציא הכלי לרשו׳ שעומד׳ שם או דילמא לא חיישינן וזו הכוונה מוכחת כי טעם איסור׳ דאתי משו׳ גזרה דפרש״י ז״ל היא וכדמוכח כלה שיטת׳ דאייתינן על בעיין היכא דלא נקיט לה לא תבעי לך כי תבעי לך פי׳ הכי דלא נקט לה לבהמ׳ לא תבעי לך דבעי׳ ראש׳ ורוב׳ והוא דנקיט למאנה כדמקשי לה וכדאמרי׳ לקמן בסוגיין דנקוט מנא ולא נקיט לה: וכלל של דבר כי זה על ד׳ דרכים או דנקט מאנה ונקיט לה או דנקיט מאנ׳ ולא נקיט לה או דנקיט לה ולא נקיט מנא: או דלא נקיט לה ולא נקיט מנא. וכל היכא דלא נקיט מנא כששותה לא שקלינן וטרינן בה בהאי סוגיין כלל דהא פשיט׳ דליכא למיגזר ואע״ג דלא נקיט לה וכ״ש בדנקיט לה ואין כל הסוגיא אלא בדנקיט מנא או דנקיט לה או דלא נקיט לה. והגדו׳ יותר היינו דינא דלא נקיט לה ונקיט מנ׳: ואחריו הוא היכא דנקט מנא ונקיט לה דכיון דנקיט לה נמי ליכא למיחש כ״כ שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו ודוק בכולה שמניח ותשכח הכי:

ת״ש דתנן גבי פסי ביראות ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים:. וא״ת והא מנא ליה למפשט הכי כיון שאפשר לומר שלא הוצרך אליו משום היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה תרצו בתוספת דדייק לישנא דקתני ובלבד שהוא לשון מיעוט לומר שאפי׳ למי שדרכו להשקות לעולם בדנקיט מנא ונקט א״א לעשות פסי׳ בפחות מכדי ראשה ורובה. ועי״ל דאדלקמן סמוך שהוא סובר דכל היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא שרי אפי׳ בראשה ורובה. וכיון דכן על כרחיך שריותא דראשה ורובה היינו להיכא דנקיט מנא ונקיט לה דאלו בדלא נקיט מנא לא בעי׳ ראשה ורובה כלל כדאמרן: וא״ת מ״מ למה לא התירו פסי ביראות בפחות מכדי ראשה ורובה של פרה להשקותה בדלא נקיט מנא: יש לומר דסתם השקאה שהיא בכלי תלוש אינו אלא בדנקיט מנא כדי שלא תשפך המים ודח׳ דדילמא מתנ׳ בדנקיט מנא ולא נקיט לה הוא שדרך רוב משקי בהמות: ופרכי׳ וכי לא נקיט ונקיט מנא מי שרי והתניא כו׳: הקשו בתוס׳ והא בתחל׳ הבעיא נקטי׳ להדיא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תיבעי לך דבעי׳ ראשו ורובו ומשמע מהא. לישנ׳ דבעי׳ וסגי לן דהכי משמיעות׳ דהא לישנא בכל דוכתא ותירצו בתוס׳ דמעיקרא לא דק בלישנ׳ כולי האי אלא כך ר״ל דאם תמצא לומר דכל היכא דצא נקיט לה ונקיט מנא יועיל שלא תהא כולה בפנים ע״כ לא סגי דלא בעי׳ ראשה ורובה. עוד י״ל כי אפי׳ היה דעת השואל לומר דבעי׳ וסגי לן הנשאל לא הסכימה דעתו בכך אדרבה הא סבר דלא סגי לן. ומ״מ לא רצה השואל לתפוש מיד על זה כי הניחו לעשו׳ שאלתו וכי אתא למיפשט בעיא דיליה הפך דעת השואל מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה והיכי כוונתו כמו שפירשנו דאלו בדלא נקיט לה לא סגי לה בראשה ורובה בפנים והשואל לא הבין זה ודחה לו דילמא מתני׳ בדלא נקיט לה אז חוזר הנשאל ומפרש לו.

ואי בדלא נקט לה מי שרי והתניא כו׳. וסוף סוף דחה השואל זו הברייתא ואמר דילמא כל היכא דלא נקיט נה סגי בראשה ורובה ובעילה וכדנקיט מנא ונקיט לה תבעי לן בעי׳ ראשה ורובה ויש כיוצא בזה בתלמוד. ולפי שטת התוספות אפשר עוד לפרש. כי השואל והנשאל הראשונים הסכימו לסברא זו דאע״ג דנקיט מנא ולא נקיט לה סגי בראשה ורובה ועכשיו חוזר התלמוד ושואל על הסכמה זו. דאי בדלא נקיט לה ונקיט מנא מי שרי והא תניא כו׳ ותרצו לנו הברייתא להעמיד דברי השואל והנשאל הראשונים. וזה דבר נוח ורגיל בתלמוד.

והא תניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו. פי׳ זו הברייתא גבי גבי פסי ביראות תנא וכן אתה רוצה הברייתא באוקימתא דאביי דבסמוך שהוצרך לומר וראשה עומד בין הפסי׳ והוא מן הטעם הזה דכיון שכבר יש בפסי ביראות שיעור שיהא ראשה ורובה בפנים משמע לן על כרחין דלא סגי דמיירי אלא בדנקיט מנא ולא נקיט לה דאלו בדנקיט מנא ונקיט לה פשי׳ דסגי בראשה ורובה בפנים דאי לא כי לא מהני למה הצריכו בפסי ביראות ראשה ורובה בפנים. ואין צ״ל בדלא נקיט מנא כלל דאפי׳ בעלמא דליכא ראשה ורובה בפנים. אבל ממילא הוא שופך והיא שותה מאליה פי׳ ושופך אפי׳ על הכלי בדלא נקיט לה כל היכא דלא נקיט מנא דאי כששופך בגומא שבקרקע פשיטא דהא לא גזרי׳ בהא אטו מנא אלא ודאי כדאמרן. ולכשתמצא לומר דשופך לפנינו משמע על הגומא לא נקטה בדוקא אלא משום שאין דרך להשקותה בכלי ולא נקיט ליה לכלי כדכתב לעיל:

ואמרי׳ הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים עסקינן. פרש״י ז״ל שהבהמה עומדת ברשות היחיד כל גופה ותוצי׳ ראשה דרך חלון שבכותל לאבוס שעומד בפניה שראש האבוס הסמוך לה הוא ברשות הרבים. וראשי האבוס השני נכנס לבין הפסין שהוא רשות היחיד והאבוס בעצמו יש לו דין רשות היחיד שהוא גבוה עשרה ורחב ד׳ טפחים. ולהכי קתני שלא ימלא מים ויתן לפני בהמתו לתת הכלי על האבוס הזה אפי׳ בראשו שתוך הפסין מטעם הגזרה דמפרש ואזיל ובודאי דהאי אוקימתא דאביי לא מכרחא שתהא הבהמה עומדת ברשות היחיד כמו שמפרש רש״י ז״ל שאין טעמו של אביי לומר אלא דהכא אין החשש שמא יוציא הכלי אחריה אלא טעם אחר וגזרה אחרת היא כדמפ׳ ואזיל ורבינו ז״ל כדי להראותינו דהכא לאו משום חששא דלעיל היא כלל אלא משום גזירה אחריתי הפריז במדתו ופירשה כן דיכול היה לומר שהיא עומדת כלה ברשות הרבים והאבוס לפניה ואיכא לגזרה דאביי. והא דנקט אביי שהאבוס גבוה עשרה ורחב טפחים היינו משו׳ דרוב האבוסים רחבי׳ ד״ט וכיון דרחב ד״ט לא סגי שלא יהא גבוה עשרה דאי לא הא ה״ל כרמלית וא״כ בלאו גזרה דדילמא מנח ליה ברשות הרבים איכא איסור׳ דרבנן דכי חזי ראשו של אבוס שבין הפסין שהוא מקולקל ומניח בכלי בראש האבוס השני הויא לה הנח׳ מרשות היחיד לכרמלי׳ כי ראשו שבין הפסין רשות היחיד וראשו השני שברשות הרבי׳ כרמלי׳ כיון דלא גבוה עשרה ורחב ד׳ ולהעמידו בפחות מרחב ד׳ טפחים שהוא מקום פטו׳ א״א דסתם אבוס אינו כן וכן דרך הראב״ד ז״ל אע״פ שלא פי׳ כל הצורך. צ״ע דהא אבוס זה כלי הוא כדפרש״י ז״ל ערבה ומשמע בפ״ק דשבת שאין כרמלית בכלים גבי קופה וי״ל דשאני ערב׳ זו שהיא כבדה ואדם קובע לה מקום:

שם גזרה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיא וחזי ליה לאידך גיסא. דמקלקל דקא מפיק ומנח ליה וקא מפיק כו׳ כך הגרס׳ בכל הספרים ויש לישב׳ יפה כפי׳ רש״י ז״ל שכבר אמרנו שראש האבוס הא׳ בין הפסים וכי חזי דמקלקל ואינו מתיישב שם יפה יצא הוא עצמו מבין הפסין כדי להתקרב לראש האבוס השני הרחוק ממנו וכשיוצא מבין הפסין לרשות הרבים יוצא הכלי דרך האבוס מראש האבוס שבין הפסים לראשו השני העומד ברשות הרבים ואע״פ שהאבוס כולו אחד שפיר שייך למימר דמפיק לי׳ כיון שהראש האחד עומד בין הפסין וראשו אחר הוא מבחוץ וזהו שכתב רש״י ז״ל כי אע״פ שהוא עומד ברשות הרבי׳ ומטלטל כלים ברשות היחיד אין כלום דהא קיימא לן עומד אדם ברשות ומטלטל חפצים ברשות היחיד פי׳ בחפצים שאין צריכין לו בחוץ כגון זה וכי חזי לראש השני שהוא מקלקל לחוץ ואין הכלי מתיישב בו מפיק לי׳ ומנח לי׳ ברשו׳ וקא מפיק וכו׳ ופרכי׳ וכה״ג מי מחייב פי׳ כיון שבעקר הכלי מבין הפסין שהיא רשות היחיד לא היה דעתו לעשות ריוח ברשו׳ הרבים והא תניא המפנה כו׳ ואע״פ שהוא פטור אבל אסור משום איסורא דרבנן כי הא דלא שכיחא לית לן למיגזר דהוי ליה גזר׳ לגזרה וא״ת וליחייב משום העקירה שעשה מראש האבוס השני שהיתה על דעת להניחו ברשות הרבים. וי״ל דהת׳ כיון שלא נתייש׳ הכלי ולזרק אותו מידו לא חשיבא שם הנחה ועקיר׳ והרי זה כעומד לפוש שאמ׳ שם שהוא פטור. וזו צורת האבוס למראית העין: רשו׳ הרבי׳ ולכן ציירתי רשות היחיד כך שעומד בתוך רשות הרבים שאם לא כן היתה צריך לומר שיהא אבוס ארוך י״ו אמה כשיעור רשות הרבים אלא א״כ נאמר כי רשות היחיד היה סמוך לבין הפסי׳ מן הצד והאבוס לפניו וראשו נכנס לבין הפסים ואע״פ שכל כיוצא בזה מקום האבוס שבחוץ הוא קרן זוית שהוא כרמלית אפשר דכי מפיק ליה מנח ליה ברשות הרבים גמורה של אחר האבוס כגון זו הצורה: והצורה ראשונ׳ יותר נכונ׳ ומצוי יותר שיניחנו ברשות הרבים א״ד גבי אדם פשוטה דסגי לי׳ בראשו ורובו. אובסין אותו בפנים פירשה רש״י ז״ל אביסה ממש להניח בגרונה וא״א דהא קי״ל שאין אובסין בהמה כשרה. לכך פר״י ז״ל דלא דק ומלעיטי׳ בעי למימר דפשטי׳ הא מגמל ללישנא קמא הוא. ודכוותא בתלמודא שאני גמל שראשו ארוך. פי׳ ואע״ג דנקיט לה נהי דלא מישתמיט ונפיק יעקים צוארו ויוציאנו לחוץ ויוצי׳ הוא האוכל או הכלי לחוץ דהא מילת דשכיחא היא. ל״ג איתמר נמי דמאי סייעת׳ מדבריו לדבריו. והתניא אלא לבהמ׳ בלבד פי׳ ומשמע דלצורך בני אדם לא התירו ואפי׳ של עולי רגלים:

מים חיים למאי. פי׳ דאי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים דקאמר היינו מים זכים ראויים לשתות ופרקי׳ בעי׳ מאי דחזו ליה לאדם ופעמים רבים לא ימצאו מים דחזו לאדם ויפסידו הבהמות שלא יעשו להם פסין. א״כ עשית מן הטפל עיקר. והנכון כמו שפי׳ בתוס׳ כי באמת עיקר התקנה מפני הבהמות היתה דאלו לאדם הם מטפס ועולה מטפס ויורד אע״פ כיון שבאו להתיר התירו לטלטל בהם גם לצורך האדם אגב בהמה אפי׳ כשאינו יכול לטפס כדאמרינן לקמן שאם היו רחבים שא״א לטפס ולירד שממלא כדרכו לצרכו ואפי׳ אין שם בהמה כלל או שאינה ראוי לבהמה מפני שאין מן הפסין לבאר כדי ראשו ורובו. ועוד יש מרבותי אומרים כי תחלת התקנה היתה מפני בהמת עולי רגלים אבל הוא הדין דכיון דהותר להן הותרו אפי׳ לשאר בהמות ובלבד שנעשו בתחילתן לצורך עולי רגלים או של מתיבתא ולא מבעיא כשיש שם בהמות עולי רגלים שמקשה על ידן שאר בהמות אלא אפילו אם אין שם בהמות עולי רגלים כלל כיון שנעשו לצרכן והותרו הותרו לכולן שלא יהא לזה מותר ולזה אסור. ולעיל הכי קאמר שלא הותרו לעשותן מתחלה אלא לבהמת עולי רגלים וזהו דעת רבותי וטעמא דמסתבר הוא אף על פי שאין לו עיקר בתלמודא: