ריטב"א על עירובין כ.

בעא מיני׳ אביי מרבה חצר שראש׳ א׳ נכנס בין פסי ביראו׳ מהו להיציא מתוכ׳ לבין הפסין או מבין הפסין לתוכו. פי׳ דברי׳ הראוי׳ לטלטל שם בין הפסין ממה שהתירו לצורך בהמת עולי רגלי׳ או לצורך בני אדם אם תמצא לומר שהתירו בו כלים בצורך אדם כדבעי׳ למימר קמן בס״ד. וקא מספקא ליה לאביי משום דפסי ביראות אין דיוריהן דיור גמור אלא לפי שעה ולהכי קא בעי מי אמרינן דתשמיש שעושין שם עולי רגלי׳ עראי לא חשיב לי׳ כתשמיש חצר של יחיד או של רבים שהוא אוסר על רשות חבירו אלא הרי הוא כרשות היחיד שאין בו דיורין לאחרים שאינו אוסר על חצר שלו או דילמא דתשמישן חשוב דיור ואוסר בחצר או בית הפתו׳ לחצר חבירו או לביתו שצריך שתוף והכ׳ לאו בר שתוף הוא עם בין הפסין כדבעי׳ למימר. א״ל מותר פי׳ דלא חשיב תשמיש עולי רגלי׳ דיורה היו שתי קצרות שפתחן פחות לבין הפסין מהו פי׳ שתי חצרות מתאימות שהכותל מפסיק ביניהן או אפילו זו מרוח מזרח וזו מרוח מערב מהו כלומר נהי דדיור עולי רגלים לא חשיב דיור לאיסור דיור שלהם שמשתמשין בין הפסין כאדם המשתמש בחצ׳ שלפני ביתו חשיב דיור ושניהם אוסרין זה על זה והוא בעי שיתוף ולא איפשר או דילמא אף תשמישן אינו חשוב דיור כיון שהוא מפולש לכנ צד ועשוי לתשמיש ביראות א״ל שתים אסור ואפי׳ ערבו פי׳ ואפי׳ היו החצרות מתאימות וערבו שניהם חצרותיהם דרך פתח שביניהם דהשתא אין א׳ מהם אוסר על חבירו כלום ואינו מדינא אלא משום גזיר׳. שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין פרש״י ז״ל כי הרואה אותם משתמשים בין הפסין אולי לא ידע כלום מן העירוב שערבו לחצרותיהן מבפנים וכסבור שתשמישן בין הפסין מפני עירוב או שיתוף שעשו ביניהם בבין הפסין ויאמרו כי מותר לחצרות היוצאות לבין הפסים שישתמש בין הפסים ע״י עירוב או שתוף וזה אינו דלא תקון רבנן עירוב אלא במבוי סתם אבל לא כזה מפולש מכל צדדיו פירש לפי שאע״פ שלפעמים מערבין רשות הרבים ע״י לחיים לרבי יהודא או צ״פ ולחי לרבנן ומשתתפין בו ומ״מ הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתו׳ להיו׳ ננעלות בלילה וליחדו להם כל צרכן וכיון שכן מועיל בו שתוף אבל בבין הפלוש שעומד מפולש ופתוח לכל ד׳ צורות לכל העול׳ אינו רשות מיוחד לבני החצירות שראשון נכנס שם כדי שיועיל שם שתוף בשתוף מבוי או בעירוב חצר. וא״ת והא גזירה לגזירה הוא שאפי׳ יבאו להתיר להשתמש מחצרו׳ שלא ערבו בין שתיהן לבין הפסין איסורא דרבנן הוא. י״ל דהא ודאי אתו למשרי הכי לאלתר וכולה חדא גזירה היא ורבא אמר אם ערבו ביניהם בעי׳ שאין אוסרין זה על זה הרי הם מותרין להשתמש בין הפסין ולהוציא ולהכנס ולא גזרינן למראית העולם שיהיו סבורין שלא עירבו בין גזירה לגזירה הוא:

א״ל אביי לרבה תניא דמסייע לך כו׳. וא״ת וכיון דידע אביי הא מתני׳ מאי הוא בעי מעיקרא וי״ל דלא הוה קים ליה שפיר בהא מתני׳ אי הויא בר סמכא או דלא קים ליה בפירושא ודכוות׳ בריש פ׳ שכתבנו ואמר תלמודא לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא ומפרקי׳ דאע״ג דפשוטה מסייע לרבה לא הוי תיובתיה דרב הונא דאמר לך רב הונא התם בהדדן ערבן פרש״י כי לסוף החצרו׳ באותו חצר שנכנס לכותל שביניהן לבין הפסין נעשי׳ שם פרצה בראש אותו כותל שנראה לעין שהחצרו׳ פרוצות ומפולשות זו לזו לגמרי ונראות שהן כאחת ואינן ראויות לאסור זו על זו ותו ליכא למגזר מידי וקשה קצת לפי׳ זה לישנא דהדדי עירבן וי״ל כי מפני שכבר יש בין החצרות פתח א׳ לפנים שנשתתפו והחצירות מתערבות בו ומתפלשות זו לזו קאמר השתא כי מלבד אותו הפתח הראשון שביניהם נתערבו בחצרות הדרין בחצרות וערבן זו בזו כפרצ׳ הנזכרת שיש פרצה בראש הכותל הנז׳ כזה לפי הלשון הוה נראה דתרתי בעי׳ שיהא פתח בין שתי החצרות להתערב ולהשתתף בו ושיש פרצה בסוף הכותל וברייתא דקתני ואם ערבו מותרות לפרצה הזאת האחרונה קורא עירבו לפנים כדאמר רב הונא ומיהו תירוצא הוא דמתרצי׳ ליה לרב הונא ודחקי׳ מתניתא כי היכי דלא תיהוי תיובתיה אבל אנן כאביי ורבה מוקמי׳ לה והויא כהלכתא והויא מתני׳ כפשוטה.

בע׳ מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו א״ל כלום נעשית מחיצה אלא משום מים אין כאן מים בטלו מחיצות איכא דמקשי והא רבה בעא מיניה מרב הונא בסוף פ״ק עירב דרך הפתח ונסתם דרך הפתח בשבת מהו וא״ל הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מיניה רבה ויש מתרצי׳ דהא אמרי׳ התם במסקנה כדאוקימנא לרב הונא כר׳ יוסי שלא אמר אלא היכא דאיתנהו למחיצות וכדמוכח נמי מעובדא דנפל לחייה וכדכתיב לעיל ומיהו עדיין קשה לפר״ת ז״ל שאמר דרב הונא אמר לה אע״ג דליתנהו למחיצות וההוא דאמרינן ע״כ לא קאמר ר׳ יוסי פירושא בעלמא הוא דעביד תלמודא לאוקמי דרב הונא אפי׳ כר׳ יוסי אבל נ״ל דלאו קשיא כלל דכולם סוגיא דהתם הוא או כשנשארו מחיצות או דיורין אבל הכא כיון דיבשו מים ליכא לא מחיצות: יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת מה פי׳ משמע דתרווייהו מיבעין ליה מהדין יבשו ומהדין באו והיינו דא״ל יבשו מים לא מיבעיא לי דאלמא לר׳ אבין הא נמי מיבעיא ליה ופי׳ באו מים אחר שיבשו באו מים בו מהו חרורין להתירן או לא באו מים לא מיבעיא לי דהא תניא כו׳ ולא איתמר עלה אמר רב נחמן כו׳ פי׳ מההיא ודאי תפשוט בעיא דבאו מים אבל לא כדבריך ופשטת לה לקולא להיתר טלטול דכיון דנקטת לה כפשטה ודאי בעית למימר דשמה מחיצה אפי׳ להתיר אלא יש לך למפשט מינה איסורא וכדרב נחמן ופריק כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר ומשום קנסא ובאו מים בשבת היינו שוגג ועדיף משוגג גבי בור היכי שרו רבנן פי׳ דהא ודאי אין הבור שבנתיים עושי פסי ביראות מחיצות דאורייתא אלא ודאי דכיוצא במחיצות כעין פסי ביראות מחיצות גמורות הן דאורייתא בכל מקום ומדרבנן הוא דאסור לטנטל כיון שהפרוץ מרובה על העומד וגבי פסי ביראות דעולי רגלים וכיוצא בה ודבר מצוה אוקמיה אדין תורה:

אי מהתם ה״א כו׳. פי׳ ה״א דר״א כאן ולא ס״ל דקאמר דהא הכי אמרי׳ לקמן לר״י בר זוגיה וכיון דכן קרוב הוא לומ׳ כן לר״א כיון דאמרוה כחדא קמ״ל כאן וס״ל פי׳ קמ״ל דלר״א מיהת כאן וס״ל הוא ואע״ג דלר״י הוה כאן ולא ס״ל כדלקמן ופרכי׳ ותרתי למה לי לר״א מנא לי׳ לימ׳ הא ולא בעי הך פי׳ לימא הא דהזורק לבין פסי ביראו׳ דהכא דהיא מימרא ולא סגי דלא ס״ל ולא בעי אידך דאמר בהדי ר׳ יוחנן ופרקי׳ חדא מכלל חברת׳ איתמר פי׳ דאיהו הוא דהזורק לבין פסי ביראות קאמר ואידך דלקמן אמרוה תלמידי׳ באוקימת׳ דמתני׳ מכללא דמימר׳ דהכא:

תנן הת׳ פי׳ לקמן במכילתין ואורח׳ דתלמודא בהכי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אא״כ מכניס ראשו ורובו למקום שהוא עומד שם פרש״י ז״ל שמא יבא להבי׳ הכלי למקו׳ שגופו עומד שם פי׳ ושמא יכניסנו להדיא הואיל והוא צריך להם אבל לא גזרי׳ כי שמא אחר שיעקור אות׳ על דעת לשתותן ברשות אחרת או שמא אחר שיגמר לשתות שם ימלוך להכניסם דבכי הא כיון שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ליכא אלא איסורא דרבנן וכ״ש אם הכניס אותה אחר ששתה בהם למעלה מעשרה טפחים דהוה ליה מחליף ברשויות דרבנן אלא ודאי כדאמרן: וא״ת ותיפוק לי שאפי׳ לא יכנס הכלי לרשות שעומד בה כיון דראשו וגופו בכאן הא גריר פיו אחר גופו: וי״ל דהא ליתא דבעי׳ כזה אין ראשו נגררין אחר גופו אלא ודאי הם נדונין כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות ואע״פ שאחר שתיה בפיו הם נכנסים בגופו שהוא ברשות היחיד מ״מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהם נגררין ובאין לגופו וכה״ג שרי אפי׳ לכתחילה ואפי׳ למי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן. והא דאמרי׳ לקמן שאם היה עומד ברשות אחת זרק או השתין ברשות אחרת שהוא חייב התם שגופו ופיו וראשו כלם עומדים ברשות אחת והא קמ״ל דמחשבתו משויא לה מקום לפי האמה ולפיו לחשבו עקיר׳ אבל כל שפיו וגופו עומדין ברשות אחרת שורת הדין כי מותר הוא לשתות משם אלמלא ויורה זו שפירש״י ז״ל ולא דמי למה שאמר כי במקום שאין בו ד׳ על ד׳ העומד בין שתי רשויות מותר להשתמש בו אם לא יחליפו ואם יחליפו אסור דהתם מחליף ע״י רשות דרבנן שהיא עומד בנתיים אבל בכאן מרשות היחיד לרשות הרבים הוא עוקר ומניח ואח״כ מתגורר הוא מאליו ומ״מ עדיין אף לשטה זו יש להסתפק אדם שעומד ברשות היחיד והוציא ראשו דרך חלון אם הוא מותר לרוק לרשות הרבים אם לאו דמ״מ כיון דגופו ברשות היחיד וראשו ברשות הרבים אפי׳ נימא דראשו לא גריר בתר גופו מ״מ הרי עוקר מרה״י שגופו שם ונותן לתוך פיו ואח״כ נותן מפיו לר״ה וכ״ש אם אתה חושב כי עקיר׳ הגוף מגופו הכל הוא דבר א׳ ומה שבפיו לא חשיבא הנחה דה״ל זורק מרה״י לר״ה ותדע דהא איבעיא לן בפ׳ בתרא אם עומד ברה״י ופי האתה ברשות הרבים מהו ולא אפשיטא לן אבל יש למצוא טעם היתר דלעולם לא מיבעיא אם הרוק כבר היה נעקר מגופו ועומד בפיו כדרך רוב הרוקים שהוא מותר לרוק אותו לר״ה ששם עומד גופו אלא אפי׳ בכיחו וניעו שהוא עוקר עתה מגופו ועובר דרך פיו כשהוא בפיו חשוב הנחה גמורה וכיון שהחלון גבוה מעשרה הרי הוא כעוקר ומניח מרשות היחיד למקום פטור ואא״כ ממקום פטור לרשות הרבים ואין בכך כלום שלא אסרו אלא להחליף ברשויות דאורייתא דרך מקום פטור:אבל כשיש לחוש שיכוין להכניס ולהוציא להדיא מרשות דאורייתא לרשות דאורייתא א״א לרוק אלא דרך פיו שעומד במקום פטור ולא דמי לאותה שבפ״ק דשבת גבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ דקנסוה גזרה דלמא אתי בהו לידי חיוב חטאת דהתם פעמים שהוציא ידו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים גמורה ולא נחה במקום פטור אבל הכא על כרחין נחה במקום פטור והא דאיבעיא לן בעומד פי האמה בר״ה אינו דומה לזו ושתי תשובות בדבר חדא דפי האמה בעלמא לא חשיב מקום באנפי נפשיה לחלוק רשות לעצמו כלל ונגרר הוא אחר הגוף לגמרי. ועוד אפי׳ יחלק רשות לעצמו אין דרך השתן להתעכב שם כלל כדי שתהא חשובה הנחה שם ואפי׳ היה עומד פי האמה במקום פטור אבל לא כשעומד פיו וראשו למטה מעשרה טפחים כך נראה להלכה אבל למעשה ראוי לחוש מ״מ לענין משנתינו שפיו וראשו עומדין ברשות אחרת והוא שותה שהעקירה הראשונה והנחה שבפיו ברשות אחת הם לגמרי זה היה מותר גמור לעולם אי לאו דחיישינן שמא יכניס או יוציא הכלי כדפרש״י ז״ל: וכן בגת פירשו בפרק בתרא וכן בגת לעניין מעשר שצריך לשתות ממנו עראי קודם שירד לבור וכל שתייה שהיא על הגת חשיבא עראי ולפי׳ מזגו בחמין מיהת ואשמעי׳ תנא שכל שגופו חוץ לגת וראשו בגת שתייה חוץ לגת חשיבא עד שיהו ראשו ורובו על הגת.