ריטב”א על שבת צט

הבית ועל כרחנו סופו לצאת הילכך כל הכלים שתחת כל זיז סביבות הבית טמאים כדאמרינן בפ"ק דביצה מת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים לפתח א' מהן הוא טמא וכולן טהורין: מי שנשרו כליו בדרך. פי' מי שנפלו כליו במים והוא מלשון פירות הנושרין ואינו לשון שרייה מדאמרי' בריש פרק משילין מאן דתנא מכשירי' לא משתבש כלומר מי שנשרו כליו בדרך ובההיא דמשילין לא שייכא שרייה

דקמ"ז ע"א המנער טליתו. פרש"י מפני האבק וחייב חטאת משום מלבן והקשו בתוס' ז"ל שלא מצינן לדון כיוצא בו לפיכך נראה כפי' ר"ח ז"ל שפי' המנער מן הטל כההיא דרבא דבסמוך ולמאן דקפיד איכא משום מכבס

טלית מקופלת פרש"י ז"ל שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שפוליה על כתפיו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש ולא דמי לההוא עובדא שיצא ר' בשדה דטלית מקופלת היינו בששני צידי הטלית שלפניה ושל אחריה מונחים על כתפו אבל בההיא דר' לא הי' מקופלי' אלא הצדדין שלפניו בלבד ולפיכך היה סבור שיהא מותר עד דאהדרי אנהו רבנן ומכאן יש ליזהר בחתנים שלא יצאו בטליתות ברשות הרבים כל שצידי הטלית מקופלים על כתפם וכן אסר הר' יונה ז"ל

מתני' הרוחץ במי מערה במי טבריה ונסתפג אע"ג דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד דוקא אפילו בתחילה מסתפג דקתני סיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ולא משמע דאיכא פלוגת' בין אדם אחד לעשרה בני אדם אלא לענין הבאה אבל למנין ספוג כי היכי דבעשרה בני אדם שרי אפי' לכתחילה באדם אחד נמי שרי ובהדיא תניא בברייתא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון והקשה הרשב"א ז"ל היכי שרי אמאי לא חיישינן דילמ' אתי לידי סחיטה כדאמרינן בריש פרק במה טומני' גבי ההוא דפרס דסתה' אפומא דכובא דגזייה רב משום דילמא סחיט ובפ' ואלו קשרים נמי אמרינן זמנין דמיתווסן מאני מיא ואתו לידי סחיטה וי"ל שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא"א שאין הדבר עומד וכדאיתא בפרק כירה

גמ' קתני מי מערה דומיא דמי טבריה כו' הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא והתניא בפ' שמונה שרצים רוחצין במי גדר במי חמתן ובמי טבריה ואמרינן נמי בפרק כירה דהתירו להם חמי טבריה אלמא רוחצין לכתחילה במי טבריה את זו הקשה הריא"ף ז"ל ותירץ דאה"נ דבמי טבריה רוחצין לכתחילה וכי נקט מי טבריה במתני' לגלויי אמי מערה בלחוד נקטיה דמה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין. ונראה מדברי הרב ז"ל דמי מערה דתנן נמי חמי טבריה היא והיינו טעמא דאסר לרחוץ בה לכתחילה משום דנפיש הבלא ואתי לידי זיעה אלמא ס"ל ז"ל דזיעה בחמי טברי' אסירא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות שבת ולא נהירא דהא משמע בפרק כירה דלא נאסרה זיעה אפילו בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריה דרחיצה שריא היאך נאסור את הזיעה אלא ודאי הך דמי מערה חמי האור נינהו שהוחמו מע"ש אבל חמי טבריה שרי בין ברחיצה בין בזיעה וכ"כ הר' יונה והרמב"ן והרשב"א ז"ל

פרק שלשה ועשרים שואל

דף קמ"ח ובלבד שלא יאמר לו הלויני. כתבו בתוס' דבלשון לעז שאין חלוק בין הלויני להשאילני צריך לומר תן לי וכיוצא בו שלא יהא משמע לשון הלואה

אמר ליה השאילני לא אתי למכתב. פרש"י ז"ל דהלויני משמע לזמן מרובה דקי"ל במסכת מכות סתם הלואה שלשים יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח ושמעינן מינה לפי פרש"י ז"ל דהשאלה אין לה זמן אלא כל זמן שהמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטל ולפיכך הצריכוהו לומר כן השאילני שאף על פי שאינו חוזר בעין לא שייך ביה לשון שאלה אלא לשון הלואה ה"ק ליה הריני מחזירו לך כל זמן שתרצה כדינה של שאלה וא"ת והא אמרינן בפרק התכלת טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית אלמא סתם שאלה שלשים יום י"ל התם היינו טעמא לפי שדרך המשאילין להשאיל כליהם בפירוש עד שלשים יום ולפיכך כל הזמן הזה אע"פ שאינו מטיל בה ציצית לא אתו למחשדא דמימר יימרו טלית שאולה הוא ובתר הכי איכא חשדא אבל לעולם משליה סתם תובע מה שהשאיל אפילו תוך שלשים יום זהו דעת רש"י ז"ל וכן הי' דברי הריא"ף ז"ל בהלכות אבל ר"ח ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל סוברין דסתם שאלה נמי שלשים יום ומוכחי לה מההיא דהתכלת והכא ה"ק שאלה כיון שהיא חוזרת בעינה מדכר דכירי ולא אתי למכתב אבל הלואה שאינה חוזרת בעינה חיישינן שמא ישכח ואתי למכתב והכא נמי אע"ג דלא הדרא בעיניה כיון דהו"ל למימר הלויני ואמר השאילני מנכרא מילתא ולא אתי למכתב אבל לעולם כשם שסתם הלואה שלשים יום כך סתם שאלה שלשים יום ודברי רש"י ז"ל נ"ל עיקר וראיה לדבר מדפרכינן לקמן בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי ואם איתא דזמן שאלה כזמן הלואה למה לי למידק דמתני' דלא כהלל מדיוקא לידוק ממתני' גופה דכיון דבשבת בלשון שאלה שרי על כרחין מתני' דלא כהלל אלא ודאי סתם שאלה אינה שלשים יום אלא כל אימת דבעי משאיל ומש"ה לא מצי למידק מגופה דמתני' דאתיא דלא כהלל דאיכא למימר דהיינו טעמא דשרי לפי ששאלה זמנה מועט ליכא למיחש שמא יוקרו חיטי ומשום הכי אצטריך אוכוחי מדיוקא

וכיון דבחול זמנין דבעי למימר הלויני ואתי למימר אשאילני פי' דבחול אפי' במידי דלא הדר בעיניה דשייך למימר הלויני זמנין דאמר אשאילני אלמא ליכא קפידא בין הלויני להשאילני ומשנינן דבשבת כיון דבדוקא אמר הכי ומידע ידע דלא שרו ליה רבנן בגוונא אחריתי מינכרא ביה מילתא ולא אתי למכתב

ע"ב שמא יוקרו חטים. וא"ת אמאי אסרינן הלואה מש"ה דהא בשעת הלואה לא עביד ולא מידי ואם יוקרו חטים תטול דמיהן כדאמרינן גבי הלואת סאה בסאה י"ל דשאני ככרות שאין דמיהן ידועים שהרי אין בעל הבית עושה לחמו במשקל משא"כ בסאה שדמיה ידועים והיינו נמי דמשנינן הא באתר' דקייץ דמיהן כלומר דכל היכא שדמיהן של ככרות ידועים שרי להלואה כדשרינן סאה בסאה

דאי אמרת נתנה ליתבע אתי למכתב. פי' דהיכרא דלימ' דהשאילני לא סגי אי אמרת דנתנה ליתבע נהי דזמנה של שאלה מועט דילמא לא יהיב ליה עד דכפי ליה בב"ד והוי זמן מרובה הילכך אתי למכתב אבל כי אמרינן לא נתנה ליתבע אע"ג דביניה לביניה מצי תבע סגי בהיכרא דלישנא דהשאילני ולא אתי למכתב

אם היה חדש אלול מעובר משמט לא קימ"ל הכי דהא מני רבי יהודה היא דס"ל דהקפת החנות משמטת אבל רבנן סבירא ליה דאינה משמטת דלא משמט אלא מלוה כדאיתא התם במסכת שביעית ודקתני הכא אם היה חדש מעובר משמט אוקומה בירושלמי כרבי יהודה אבל לתנא קמא דהוא סתם מתני' לא משמט אלא מלוה ממש. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתבה להא דאם היה חדש אלול מעובר משמט בפכ"ו מהלכות שמיטה ויובל וכבר השיגו שם הראב"ד ז"ל הילכך נקטינן דלא משמט אלא מלוה בלבד הא הקפת חנות ושכר שכיר וכל מידי דלא הלואה אינה משמטת אא"כ זקפן במלוה וה"ט דכתובה דאינה משמטת

ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט זו היא גירסת רש"י ז"ל ופי' משמט והלא כבר שמוטה ועומדת. וא"ת לישני ליה מאי משמט שצריך לומר משמט אני כדמתרצינן אסיפא אלא ה"ג אא"ב נתנה ליתבע משום הכי משמט דקרינא בים לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט והכי פירושא דתרתי קאמר כלומר אא"ב דנתנה ליתבע היינו דקתני משמט לומר שלא יתבענו ואפילו נתן לו מדעתו כיון דקרינא