ריטב”א על שבת צו

קיי"ל כרבא סימנא איכא במילתא דכל היכא דאשכחן אמר ליה רבא לרב נחמן הוא דחש לזה תלמיד יושב לפני רבו ולית הלכתא כוותיה אבל בשנחלקו שניהם בשני חולקין דעלמא הלכה כרבא והכא נמי רב פפא הוא שנחלק על רבא ואפשר דכיון דבתרא הוא קיי"ל כוותיה

ע"ב לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור הרי"ף זכרונו לברכה פסקה בהלכות הר"ז הלוי ז"ל כתב ולא קי"ל הכי אלא אפילו שיעור לעבדו מותר ורב חסדא הכא בשיטתיה דרב אמרה דאמר בפרק כירה גבי המיחם שפינהו לא שנו אלא שיעור להכשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור נצרף נמי מותר אוקימנא דשמואל כר' שמעון סבירא ליה ומדקיימא לן הלכה ליתא אלא לדרבנן ולא לדרב חסדא דס"ל בדבר שאין מתכוין כדר' יהודה ורב חסדא היינו טעמא ע"כ. והראב"ד ז"ל קיים דברי הריא"ף ז"ל וכלשון הזה כתב מה לו ולמחלוקת דבסך את גופו כשיעור לעבד את הקרטלא ומתעגל עליה הלא הוא מעבד ומה לי מעבד ביד ומה לי מעבד בגופו ואין זה כדבר שאינו מתכוין אלא בעושה הוא בידים אבל שיעור לצחצחו אינו נראה אלא במצחצח את גופו: ואם חלצה חליצתה כשרה. ומיהו דווקא כשאינו מרופט ברובו שאם היה כן חליצת' פסולה והראייה מדאמרינן בריש פרק מצית חליצה דאין חולצין במנעל מ"ט גזירה משום מנעל מרופט ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה היכי גזרינן ביה אלא ודאי כדאמרן

פרק כא נוטל

רבא כר' נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. וא"ת דהא רבא גופיה אמר לעיל בפרק המצניע דבאדם אפי' רבנן מודו ליה לר' נתן דחי נושא את עצמו ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף וכיון שכן למאי אצטרכינן למימר רבא כר' נתן סבירא ליה וי"ל דהכא על כרחין בתינוק קטן עסקינן שאין דרך לתלות כיס אלא בצואר תינוקות קטנים וכיון דקטן הוא כולי האי משרבט נפשיה כבהמה ושייך בפלוגתא דרבנן ורבי נתן ואכתי איכא למידק דבפרק מפנין משמע דאפילו בקטן מודו רבנן מדאמרינן התם אשה מדדה את בנה ברשות הרבים ולא גזרינן דילמא אתייה לאתוייה משום דאדם נושא את עצמו ולא פליגי רבנן התם אלא אפילו בקטן נמי מודו י"ל דהתם בתינוק שנוטל רגלו א' ומניח אחד דכיון שהוא מכיר בהליך לאו משרבט נפשיה כבהמה שייך בפלוגתא דר' נתן ורבנן ומיהו בקטן שבקטנים שאינו מכיר בהלוך כלל אפילו ר' נתן מודה דככפות דמי כמו שכתבתי בריש פרק ר' אליעזר דמילה ומודה ר' נתן בכפות כדאיתא בפרק המצניע

ונמצינו למדין שלש מידות בקטן שבקטנים שאינו מכיר בהילוך כלל כבן שמנה וכיוצא בו אפילו רבי נתן מודה דככפות דמי ותינוק שנוטל רגלו אחד ומניח אחד אפי' רבנן מודו דנושא את עצמו. ופלוגתייהו בקטן שמכיר בהילוך מיהו אינו אלא גורר דמשרבט נפשיה כבהמה דבכי האי גוונא לר' נתן נושא את עצמו ורבנן פליגי עליה: כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה. פי' לפי שאינו צריך לתשמישו של תינוק כמטה לגבי חי אבל לא מצינו למימר דמשום חשיבותיה דכיס קאמר דלא מבטל ליה דא"כ מאי קא פריך מנוטל אדם את בנו והאבן בידו לישני ליה אבן לא חשיבא כיס חשיבא אלא ודאי כדאמרן

דקמ"ב ע"א אי הכי מאי אירייא אבן אפי' דינר נמי. פי' אא"ב בתינוק שאין לו געגועי' היינו טעמא דשרי לי' אבן משום דמבטל ליה לגבי תינוק וכיס נמי מבטל ליה מה שא"כ בדינר דכיון דאין דרכן של בני אדם למסור דינר לתינוק אינו אלא כמוסרו לאביו שהוא נוטלו וכמאן דנקיט ליה אב בידיה דמי אלא אי אמרת דכל שאינו לצורך תשמישו לא מבטל ליה והכא משום געגועין הוא דשרי אפילו דינר

דינר אי נפל אתי אבוה לאתויי פרש"י ז"ל וטעמא לא משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפל ואתי לאתויי וכיון דלאו סכנת נפשות הוא לא שרו ביה טלטול אבל הרמב"ן זכרונו לברכה חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד לו בקרוב ארבע אמות הא ודאי לא ואוחזו בידו נמי לאו מידי עביד ביה אלא הכי קאמרינן דאי שרית ני' טלטול אסור דהיינו כי נקט ליה תינוק דכמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למעבד טלטול בידים אבל כי לא שרינן מידי ליכא למיגזר כלל

ע"ב הא לא חזי לאומצא לאו למימרא דרבא כר"י ס"ל וא"ת ומנלן מ"ה דכר' יהודה ס"ל דהא אפילו ר"ש מודה דמידי דחזי ליה לאינשי למוצאי שבת ולא מקצה ליה לכלבים דאסיר לטלטולי וכדאמרינן בפרק מפנין דג תפל אסור לטלטלו י"ל דה"ק טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא אלא לכלבים כגון בשר תפוח שתפח בו ביום לא מטלטלי ליה הא וודאי כר' יהודה שייכא

והא אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא פירש"י ז"ל כשנשחט בי"ט ובני מעיה לא חזו לאכילה שאין דרך לאכול בני מעיים ביו"ט ומשני כיון דמסרחי כלומר אי מצנע להו עד לערב מאתמול דעתיה עילוייהו לשונרא ולא נהירא דוודאי דכל שאינו ראוי למאכל אדם אע"פ שאין דרכו לאוכלו מותר לטלטלו דאי לא הכי הא אמר רבא גופיה אי לאו דאדם חשוב הוא אנא סכינא אבר יונה ל"ל והא חזי לאומצא והא אין דרכן של ב"א לאכול בשר חי בשבת לפי' פי' בתוס' דהכא כשנשחטה מערב י"ט והשתא בי"ט הוא דמסרחי ומש"ה קאמר דאע"ג דבערב יו"ט חזי מיניה לאדם והשתא הוא דסרוח כיון דידע דמסרחיה דעתיה עלייהו מאתמול למשדינהו לשונרא

דף קמג מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. פירש"י עצמות וקליפין שאינן ראויין לאכילת בהמה והקשו בתוס' דהא תנן במתני' ושער של עדשים ושל פולין מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא לה בגמ' כר' שמעון אלמא הא לאו הכי אפילו ר"ש מודה דאסיר כיון שאין תורת כלי עליהן: מסלק את הטבלה כולה ומנערה. אוקימנא בגמרא כר"י ואע"ג דאית ליה לר' יהודה מוקצה ונולד הכא בשצריך למקומה של טבלא וכ"ת הרי נעשית בסיס לדבר האסור י"ל דכיון דבאמצע שבת הוא ודעתו לסלקא לא נעשה בסיס ועוד אכתוב בזה בפרק מי שהחשיך בס"ד: פירורין שאין בהם כזית אסור לאבד ביד זו היא גירסת רש"י ז"ל ולא נהירא דמאי סייעתא אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין הא תנן נמי מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין לפי' נראה כגירסת רשב"ם ז"ל שהוא גורס מותר לאבד ביד ודייק לה מדקתני מפני שהן מאכל בהמה דמשמע דלאדם לא חזו הלכך מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה והכי מוכח בברכות בפרק אלו דברים דגרסינן התם וב"ה אומרים אם שמש ת"ח נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית מסייע ליה לרבי יוחנן פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד: פרסייתא אסיר. כתבו בתוס' דלר' יהודה הוא דאסור לטלטולינהו דאית ליה מוקצה אבל לר"ש דל"ל מוקצה אפילו פרסייתא נמי שרו דהא חזו למאכל בהמה כדאמרינן בפרק במה מדליקין דרב אכל תמרי ושדי קשייתא לחיותא וכ"ת א"כ שמואל דס"ל כר"ש כדאיתא בסוף פ' מי שהחשיך ל"ל לטלטולינהו אגב ריפתא איכא למימר מחמיר היה על עצמו כדרבא דאמר לעיל אי לאו דאדם חשוב אנא בכיא אכפי למה לי וכן דעת הר' יונה והר"ז הלוי ז"ל אבל הרמב"ם זכרונו לברכה כתב דהני גרעיני להסקה הן עומדים וכדאיתא בפרק במה מדליקין דאליבא דר"ש דלית ליה נולד שרי לטלטולינהו ה"מ ביום טוב דחזו להסקה וכיון שראויין ועומדין הן לכך למשדינהו לחיותא נמי שרי אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצין נינהו דהא לא מייחדי אלא להסקה ואע"ג דחזו מעט לאכילת