ריטב”א על שבת צד

לצל אבל מטה דילן אפי' דנחתי סדינין מפוריא טפח כיון דפריסת סדינין על גבי מעה אין בה משום אוהל לית לן בה וכן כתבו הר' יונה והרשב"א ז"ל: אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פרש"י ז"ל דטעמא לאו משום אהל אלא משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ור"ח ז"ל פירוש משום אהל ובמיהדק מיתסר דהוה ליה כאהל אבל גלימיה דלא מהדק לא הוי כאהל ושרי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות שבת ולא נהירא דא"כ לא הוה ליה למימר לא קשיא הכא מיהדק התם לא מיהדק

לא שנו אלא בשני בני אדם אבל באדם אחד אסור. פרש"י ז"ל דבשני בני אדם אינו נמתח היטב אבל באדם אחד שקושר על גבי קנוף זה וחוזר וקושר על קנוף זה נמתח היטיב והרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ב מהלכות שבת הנוטה פרכתו וכיוצא בה צריך להזהר כדי שלא יעשה אהל בשעה שנוטה משמע דס"ל ז"ל דגנד כעין פרכת. והראב"ד ז"ל השיגו דלאו משום אהל הוא אלא שצריך לכוין הלולאות כנגד היתדות שבכותל ושני בני אדם יכולין לכוין בלא שנוי הקפול שלו אבל אדם א' לא הוי כמתקן והר' יונה ז"ל פירש דבאדם אחד הוי כעשיית אהל לפי שקושר וכורך וחוזר כדרך בנין שבונה מעט מעט אבל בשני בני אדם שפורסין תחילה ואח"כ נותנין על גבי הקנופות אין זה בנין שאין דרך. בנין לעשות כלי בבת אחת והיינו דאמרינן בכלת דאי אפשר דלא ממתחא פורתא כלומר שאינה נפרשת כולה בבת אחת

דף קל"ט ע"א ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל. הא דלא אמרינן ולישלח להו כדאמר שמואל משום רבי חייא כלת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה היינו טעמא משום דאינהו בכילה שיש לה גג מיבעי' להו

ולשלח להו כר' טרפון. הא דלא אמרי' ולישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעור' וחרצן במפולת יד כדאיתא בפ"ק דקדושין היינו טעמא משום דאינהו בזורע חטה וכשות וחרצן קא מבעיא להו דמספקא להו כשות מין אילן הוא או מין ירק הוא א"נ דרבי יאשיה דוקא לענין חיובא הוא דאמר הכי דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן אבל לענין איסור הפירות אפילו ליכא אלא מין אחד בכרם מיתסר: רב משרשיה יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי יש שלמדו מכאן שמותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאים והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות כלאים ומותר לומר לזרוע לו כלאי זרעים ולא נהירא דאפילו מקיים אסור וכ"ש לומר לנכרי לזרוע לו ועוד אמירה לנכרי ככל איסורין שבתורה בעיא היא ולא אפשיט' בפרק השוכר את הפועלים ונקטינן בה לחומרא אלא ודאי רב משרשיא כר"ט ס"ל ומדינא אפי' ע"י ישראל שרי אלא שהיה מחמיר על עצמו כי היכי דלא אתי לאחלופי היה זורע אותו ע"י נכרי: וליתיב ליה לתינוק ישראל אתי למסרך הא דחיישי' הכא לאתי למסרך וכן נמי בעירובין גבי זמן דיה"כ דאמרינן לטעמיה לינוקא ומתרצינן דילמא אתי למסרך היינו דוקא במה שהתינוק עושה לצורכינו הוא דחיישינן להכי אבל במה שהוא עישה לצורך עצמו לא חיישינן דהא נהי דלא מטעמינן ליה כוס דזמן דיוה"כ משום דילמא אתי למיסרך לצורך תינוק ודאי מאכילין ומשקין אותו לאלת' אפי' טוב' אלא היינו טעמ' דלמה שהתינוק הוא עושה בשבילנו הוא דחיישי' לאתי למסרך אבל במה שהוא עושה בשביל עצמו לא והכי מוכח ביבמות בפ' חרש

ע"ב מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. פירש"י דווקא בדאשתהי כגון שמת בשבת והיה יום טוב אחר השבת א"נ שהיה שבת אחריה דאי לא קברינן ליה בי"ט שהיא טובא והזקיקו לומר כן מדאמרינן הכא בעובדא דמעון ביו"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה או מלאחריה אלמא מ"ה דוקא הוא דשרא ר' יוחנן. ולפי זה הא דאמר מר זוטרא בפ"ק דביצה לא אמרן אלא בדאשתהי ורב אשי פליג עליה ואמרינן דאע"ג דלא אשתהי דוקא בי"ט שני הוא וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל מאי טעמא י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אבל ביו"ט ראשון מודה ליה רב אשי למר זוטרא דלא שרינן על ידי עממין אלא דוקא בדאשתהי שיותר הוא חמור יום טוב ראשון ע"י עממין מיו"ט שני ע"י ישראל ואין זה דעת הגאונים שהם אמרו דאפילו ביו"ט ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יום טוב ולפי זה הא דאמרינן הכא בעובדא דמעון ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה היינו לומר שמפני כך הוזקקו לשאול אבל ר' יוחנן לגמרי התיר ופלוגתייהו דרב אשי ומר זוטרא התם בפ"ק דביצה ליתא אלא ביו"ט שני משום דשרי לאעסוקי ביה ישראל ולהא הוא דאצטריך רב אשי טעמא אבל ביום טוב ראשון דע"י עממין הוא אפילו מר זוטרא מודה דאע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה וכך הוא מנהגן של ישראל להתעסק בעממין בי"ט ראשון ובי"ט שני ע"י ישראל ואע"ג דלא אשתהי ואפילו לחצב לו קבר וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במסכת משקין דכי אמרינן בפ"ק דביצה י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגז ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא דווקא הני לפי שטרחתן מועט אבל לחצב לו קבר שטורחו מרובה לא שרינן והזקיקו לומר כן מדאמרינן בפ"ק דמשקין אין חופרין כוכין וקברות במועד ולא נהירא דכי אמרינן בפ"ק דביצה אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא ה"ק דאפילו הני דלא מעכבי דהא אפשר לי' בלא אסא ואפשר נמי לכרוכי בתכריכיו אפילו הכי שרו וכ"ש חפירת הקבר דנא אפשר בלאו הכי ודקא קשי לך הא דתנן התם אין חופרין כוכין וקברות במועד ואי במועד מיתסר כ"ש בי"ט שני לאו קושיא היא שכבר פי' שם הריא"ף דההיא דחופר במועד לצורך מתים שימותו אחר המועד עסקינן שכך היה דרכן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות י"ט ומה שהקשה הראב"ד ז"ל א"כ שאין צורך בהן למה התירו להאריך בהן ולהרחיב וכדאיתא התם כבר תירץ הרמב"ן ז"ל שקבר שהם צורכי רבים אע"פ שאינן לצורך המועד להתחיל בהן הוא דאסור אבל להרחיב בהן שרי וכמו ששנינו שם ומתקנין את הקלקולי שברשות הרבים וחוטטין אותן ואוקימנא לה התם בשאין הרבים צריכים ואפי' הכי כיון שצרכי רבים הם מותר לתקן אבל לא להתחיל והכא נמי צרכי רבים הוא ואפילו בקבר של משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר דשרי כיון שמצוה היא התירו בו קצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים וכ"ש שמא יצטרך לו במועד עוד וא"ת והתנן התם וארון עם המת בחצר ור' יהודה אוסר אלא א"כ היו לו נסרים המנוסרים מעיו"ט וכיון שכן היאך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת י"ל דההוא דוקא באדם שאינו מפורסם הא באדם מפורסם שרי והכי איתא בירושלמי וכתבו שם הריא"ף בהלכותיו היינו לדידהו שהיו חופרין קבר ומתקנין ארונות לצורך מתים שימותו אבל עכשיו שאין חופרין אלא לצורך שעה כל אדם לדידן כאדם מפורסם לדידהו הוי ומשום הכי שרי

ודאמרינן יתעסקו בו עממין דדוקא בקבורתו אבל בטלטלו מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואיכא מאן דאסר ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע מדלא אמרינן יקברו אותו עממין משמע דכל עסקיו על ידי עממין דוקא שאין כאן כבודו של מת שנתיר כאן משים כבודו כלל כיון שסופו להתעסק בו עממין ועוד כתב הרמב"ם ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים שאין לו בו מתוך כיון שאין בו צורך היום כלל וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואפ"ה אינה דוחה יום טוב ועוד דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש אמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים ואקשינן עלה מערים ושותה מן החדש הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קושיא התם נמי שותה קאמרינן אבל לשתות ואינו שותה לא התירו והכא נמי דוקא דתלה בה רמונים אבל אומר לתלות ואינו תולה לא ותי' דה"ק והוא שנתלה בה רמוניה ברישא מקמי דלית בה שמרים הא תולה בה שמרים וחוזר