ריטב”א על שבת צג

ארי פליגי רבנן אבל ה"ר יונה ז"ל כתב דלא פליגי אביי ורבא דהא דרבא מתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי והר"ז הלוי ז"ל כתב דאביי דוקא בפהק ומת קאמר דלא פליגי משום דאיכא ריעותא מוכחא מילתא דנפל הוא אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דליכא ריעותא דאפילו בן קיימא נמי חלי ומאית ולפי זה הא דרבא מתוקמ' בחלה ומא דהוי כאכלו ארי ולא פליגי אדאביי כלל

דף קל"ז ע"ב אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. כתב רבינו שמואל ז"ל שצריך לברך כן קודם המילה שהרי כל המצוות כולם מברך עליהן עובר לעשייתן ועוד דלישנא דלהכניסו להבא משמע אבל ר"ת ז"ל אחיו חולק עליו לפי שמשנה הברייתא מסדרה תחלה ברכת המל ואח"כ ברכת אבי הבן ועוד דקתני העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית דאלמא משמע שכבר נכנס ונמול ומאי דאמר דלהכניסו להבא משמע ומוכח לה מדאמרינן דלבער כולי עלמא ל"פ דלהבא משמע לאו קושיא היא דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר אלא דטפי משמע להבא מלשעבר אבל הוא הדין נמי דמשמע עבר ובמלת בעור הוא דפליגי דמר סבר מעקרא בלחוד קאמר ומר סבר להבא נמי משמע ודקא אמר דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן לא קשיא דברכה דלהכניסו אינה אלא שבח והודאה כעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו

המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית זו היא גרסת של הריא"ף ז"ל וא"ת למה שנו נוסח ברכה זו לתקן בה למול ולא תקנו בה על המילה כמו שתקנו כן במינה של ישראל ועוד למה כללם הכל בברכה אחת ולא תקנו בה שתי ברכות תחלה וסוף כמו שתקנו במילה של ישראל המל אומר כו' המברך אומר כו' ועוד למה תקנו בה ולהטיף מהם דם ברית י"ל דכי מברכי' בעל ה"מ במצוה שאפשר לעשותה על ידי שליח אבל הכא כיון שהגר ממציא עצמו ולא סגי בלאו הכי תקנו אותה בלמ"ד והכי מוכח בפ"ק דפסחים דכל היכא דלא סגי דלאו איהו גופיה עביד שייך בברכה טפי למ"ד מעל ומה שכללו הכל בברכה אחת ולא ברכו בה תחלה וסוף לפי שאינו גר עד שימול ויטביל ולפי' לא ברכו עליה על המילה כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין ומ"ה תקנו בה להטיף ממנו דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפי' תקנו לכול' כן כך תי' הרמב"ן אבל יש ספ' שכתוב בהן המל או על המילה והמברך אומר למול את הגרים וכ"כ ב"ה ז"ל ושני ברכות תקנו בה תחלה וסוף כשאר כל המילות. והר"ז הלוי ז"ל הקשה והיאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע כדאמרינן בלבער ולאו קושיא היא שכבר כתבתי למעלה דלאו למימרא דדוקא להבא משמע אלא דטפי משמע להבא מלשעבר משא"כ בעל ביעור דמשמע מעיקרא למאן דס"ל הכי התם והיינו דמברך אבי הבן להכניסו אחר המילה והכא נמי כיון דלאחר מילה הוא מברך אין לטעות בו שיהא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת אלא על המילה שנעשית כבר והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' מילה כדברי הריא"ף ז"ל

פרק עשרים תולין

דף קל"ה ע"א אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. פי' רש"י ז"ל דלאו משום אהל עראי הוא אלא שלא יתקן לשמר בקבע כדרך שהוא עושה בחול וראיה לדבר מדאמרינן לקמן תולה אדם את המשמרת בי"ט לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים ואי משום אהל מה לי תולה בה שמרים מה לי תולה בה רמונים וכ"כ רש"י ז"ל עלה דההיא. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל מדאקשינן לעיל השתא אי הכי רבי אליעזר אסופי אאהל עראי אמר דלא מוסיפים למעבד לכתחילה שרי אלמא טעמייהו דרבנן משום אהל הוא דאי לאו מאי קושיא נימא דהכא לאו אהל הוא כלל ורבנן משום עובדין דחול אסרי ורבי אליעזר לא חייש להכי ויש לדחוק דסוגיין דלעיל בשטתיה דרב יוסף איתמר דס"ל דאהל הוא ונהי דאליבא דרב יוסף הו"ל לאקשויי טפי דהא איהו סבר דכה"ג אהל קבע נמי הוי לרווחא דמילתא מקשי דמ"מ מידי אהל עראי לא נפיק. והרמב"ן ז"ל פי' דאביי האי משום אהל עראי קאמר אלא דמשום דרב יוסף אמר אביי דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדין דחול והא דשריא ברמונים משום דהתולה לשמרים מותחה יפה וקובעה בסכסה והתולה לרמונים אינו צריך למותחה ולא לקובעה יפה ולא אהל כלל הוי והכי נמי משמע מדנקט אביי אמרי מתנייתא ותני משמרת בהדי כילה אלמא משמרת נמי משום אהל עראי הוא ולפי פי' זה נצטרך לומר דלרמונים שרי לגמרי אף על פי שמותחה יפה א"נ דכל לשמרים אסור אע"פ שאין מתאחה דכיון דמדרבנן בעלמ' הוא הלכו אחר דרכן של דבר דאלת"ה הא המשמרת לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים במאי עסקינן אי במותחה יפה אפילו לרמונים אסור אי שאינו מותחה יפה אפילו לשמרים נמי שרי אלא ודאי כדאמרן כנ"ל

ומעתה אין מקום למה שהקשה הרשב"א ז"ל בזה. וכן דעת הר' יונה ז"ל דאביי נמי משום אהל קאמר והוא ז"ל תירץ דהיינו טעמ' דלרמונים שרי אפי' שאינו צריך לחלל שתחתיו ולא הוי אהל אבל כשהוא תולה אותה לשמרים הרי הוא צריך לחלל שתחתיו והוי אהל והרמב"ם ז"ל כתב בפ' כ"א מהלכות שבת כדברי רש"י ז"ל. הגנד והמשמרת אע"פ דלא מיתסר משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיו וכדכתיבנא אפשר שהגנד זה צריך להיות חלל תחתיו כדי שיכנס שם הרוח ויצטנן: אבל מטה כסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחלה כתבו בתו' דכללא דמילת' בענין אהלים דלא מיתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו אבל סדור השולחן שנותנים שם הספסלים שיש להן רגלים דקים ועורכין עליהם את השולחן לא מקרי מחיצה. והקשה הרשב"א ז"ל דגנד מי עבדי ליה מחיצות גמורות רחבות והלא אין פורסין אותו אלא על גבי קונדי' ומ"מ כתב הוא ז"ל דפריסת השולחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין משתמשין באויר שתחתיו משא"כ במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה בנתינה סנדלין וכיוצא בהן: ומטה שלנו בזמן שהיא מסורגת בחבלים אם יש בין חבל לחבל שלשה טפחים אסור לפרוס עליה סדין משום דקא עביד אהלא ולסלק מעליה בגד התחתון נמי אסור משום דקא סתר אהלא אבל אם בין חבל לחבל שלשה טפחים כלבוד דמי ותו ליכא בה משום אהל ובין כך ובין כך אלו היה כר או כסת או בגד פרוס עליה מערב שבת כשיעור טפח למחר מותר לפרוס על כל המטה משום דהוי כמוסיף על אהל עראי ושרי כרבנן וכעובדא דהנהו דכרי דהוו בי רב הונא דאמרינן בעירובין: מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה. וא"ת ומאי קושיא והתניא בפרק אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא ענבו רבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקי' ובלבד שלא יענבנו ואמרינן התם דטעמא דרבי יהודה משום דס"ל דעניבה גופה קשירה היא וי"ל דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרי לכתחילה לא קשה ליה אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחרינא שרי לכתחלה וכל שכן היכ' דרבים מחייבי חטאת ויחיד שרי לכתחלה: כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטות' לכתחילה כתב הריא"ף ז"ל והוא שפרס עליה מערב שבת על גבי קינופו' טפח דלמחר הוה ליה כמוסיף על אהל עראי וכההיא דהנהו דכרי דהוו בי רב הונא אבל הר' יונה ז"ל כתב דאפילו בלא פריסת טפח נמי שרי דאי בפריס טפח מאי שנא כרך עליה חוט או משיחה תיפוק לי' משום פריסת טפח

ע"ב אבל נחתא מפוריא טפח אסורה. פי' לפי שהכילה פרוסה