ריטב”א על שבת צ

אתיא ג"ש להתיר מכשירין אתיא: סלקא דעתך אמינא והואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות בלילה נמי ליתיה. פי' משום דהיה לי' כגון דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש

אלא מעתה יהיה זר כשר ויהיה אונן כשר בהן. ואם תאמר והיכי אפשר לאכשורי בזר והא כהן כתוב בפרשה תי' הרמב"ן ז"ל דהכי פריך דילמא כהן דכתיב בפ' לאו לעיכובא כתביה אלא אי איכא כהן ליעבד ליכא כהן יהא זר כשר בי כיון שלא תתעכב כפרתן כיון דחס רחמנא עלייהו

רבי יוחנן אמר קרא ביום ואפילו בשבת. וא"ת ולרבי יוחנן דמוקי ביום למילה גופה מכשירין לר"א מנא ליה י"ל דר יוחנן אליבא דרבנן קאמר אבל ר"א יליף מילה גופה מאות ברית ודורות וכדרב נחמן בר יצחק ומוקי ביום למכשירין והיינו דאמרינן לקמן בסמוך תניא כוותיה וכדרבי יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב לא אמרינן נמי דלא כרב נחמן בר יצחק משום דג"ש דרב נחמן בר יצחק דריש לה א"נ להכי אמרינן דלא כרב אחא בר יעקב משום דברייתא דריש מעיקרא שמיני וכרב אחא בר יעקב משום הכי כי אמ' דלאו כרב אחא בר יעקב לומר אע"ג דמעיקרא דרשינן הכי במסקנא דחינן לה ורבינו שמואל פי' בבבא בתרא דהאי לישנא לאו מידי אלא דכי איתמר בבי מדרשא בהא לישנא תניא דלא משום לאקשויי לההוא אמור' מייתי לה בההוא לישנא גופיה

ע"ב מאי טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה איכא נוסחי דגרסי הכא איכא דאמרי משום דמעיקרא יהבינן טעמא למילה דדחינן משום דאתיא בק"ו שבת חמור דוחה צר צרעת לא כ"ש והשתא יהבינן טעמא אחרינא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הלכך איכא דאמרי גרסינן ולישנא אחרינא הוא ולא דייקי משום דלא שייך הכא איכא דאמרי כו' חד לישנא הוא דטעמא דאתיא בק"ו שבח חמירא דדחי כו' ולא שייך אלא במילה בזמנה אבל מילה שלא בזמנה לא אתיא בק"ו ומשום הכי יהבינן טעמא למאי דסבירא לן מעיקרא דאפילו מילה שלא בזמנה דחייא צרעת ואמרינן דהיינו טעמא משום דלתי עשה ודחי לא תעשה: רבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא מק"ו אתיא. פי' ולמאי דמסיק רבא דצרעת לא חמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי או אינו דברייתא לא מפרשי' ליה כדמעיקרא הדר אמר ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא דהא מסקינן דצרעת לא חמירא אלא הכי מפרשין לה תינח מילה בזמנה דאתיא בק"ו ושלא בזמנה מאי איכא למימר ת"ל בשר נגעים טהורין מאי איכא למימר פי' קים להו לרבנן דאפילו נגעים טהורין לא קיי' משום עבודה אבל לאו דאשכחן המי בהדיא דבשלמא בטמאים ק"ל בפסח שני דטומאת מת נדחית בקרבן ציבור ולא זבין ומצורעין אלא נדחי' לפסח שני אבל בנגעים טהורין לא אשכחן בהדיא אלא הכי קים להו לרבנן: כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצית. פי' כגון קאמרינן אבל טעמא דמילה דדחיא צרעת לא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא דהא צרעת עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחה לא תעשה ועשה אלא כגון אמרינן וכן נמי סדין בציצית סמוכין קא דרשינן דאי משום דאתי עשה ודחי לא תעשה קי"ל דאם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואלו בפרק התכלת אמרי' אפילו לטלית של צמר עבדינן לבן של פשתים ואי משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הרי אפשר לקיים את שתיהם עביד להו לבן של צמר אלא סמוכין דרשינן דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך כדאיתא בפ"ק דיבמות

דף קלג אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו כו' ומסקינן אף ע"פ דהוי פסיק רישיה ולא ימות וא"ת למה לי קרא למשרי מילה בצרעת לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא לדבר הרשות שרי לדבר מצוה לכ"ש י"ל דכי אצטריך אפילו במכוין לקוץ בהרתו כדי שיטהר דכה"ג במקום מילה שרי ואלו לדבר הרשות אסור ואמר רב יהודה הלכה כר"ע וא"ת למה לי למפסק גבי פסק הלכה וכי פסקינן הלכה למשיחא וכי האי גוונא מקשינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות ובמסקנא דזבחים פרק ב"ש תירצו בתוספות דרב יוסף הוא קשיא ליה הלכתא למשיחא אבל כולהו אחריני פסקו הלכתא כאבא בן דראסי חביתי כהן שני קומצין והיינו דפרק עשרה יוחסין נמי אמרינן הלכה כר"י דאמר ממזרין ונתינין טהורין לעתיד לבא ובפ"ק דיומא נמי פסקינן הלכתא כמ"ד כהן גדול שאירע בו קרי ביוה"כ ומינו אחר תחתיו דשני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט

ע"ב מאן תנא ר"י בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא וא"ת והא רבנן לא שנו התם הפשט כדרכו אלא בברזי דליכא אלא משום שבות כדאיתא בפרק כל כתבי ואלו הכא גבי ציצין המעכבין שרי איסורא דאורייתא י"ל ההיא רבנן קאמרי לה לר' ישמעאל לדבריך פשוט בברזי כמו שמצילין תיק הספר עם הספר אבל לדידהו אה"נ דאפילו כדרכו מפשיט. אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי וכיון שכן קי"ל כההיא ברייתא דכל היכא דפריש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין דכיון דבפלוגתא דר' יוסי ורבנן תליא קי"ל כרבנן דרבים נינהו ואע"ג דדחי לה לברייתא מעיקרא מרבי ישמעאל ור' יוסי וכל שכן מדרבנן דפליגי עלייהו השתא דאוקימנא כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא ושמעינן דלא שייכא בהני פלוגתא דלעיל כלל ולפי' פסקו הגאונים והרב אלפסי ז"ל כההיא ברייתא משום דליכא דפליג אלא ר"י דלחם הפנים בלחוד ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דרבים נינהו

דף קלד ע"ב אף מרחיצין מיבעי ליה. פי' דאע"ג דברייתא קתני בהדיא מרחיצין וא"ה לא קתני אף בדר' אלעזר ב"ע רביה כיון דדייק ליה לישנא הכי משבש ליה לברייתא כולה: מי גרע מחמין ע"ג מכה. פרש"י ז"ל והכא אסרי רבנן בשלישי ולפי זה אליבא דאוקמתא דסבי פריך דאלו לאוקמתא דרבא קא שרו רבנן זילוף בשלישי והיכי הוה ליה לפרושי כך הקשה הרשב"א ז"ל ועוד דאפילו לאוקמתא דסבי מנלן דרבנן לא שרי זילוף בשלישי הא אינהו סתמא קתני בין לפני מילה בין לאחר מילה ואי משום דראב"ע קתני מרחיצין ביום השלישי דמשמע לכאורה דרבנן לא שרו בשלישי מידי דאי רבנן שרו לזלף אפילו בשלישי וראב"ע שרי בכולהו לרחוץ מ"ש יום השלישי דנקט אי מהא לא אירייא דאפשר דראב"ע לרבות נקטיה לומר דאפילו בשלישי מרחיצין לפיכך פי' ז"ל דה"ק אם איתא דהרחצ' מילה קתני אמאי נקט מילה ליתני מכה וכ"ש מילה דמי גרעא מילה ממכה ומהדרינן ולא שאני לך בין חמין שהוחמו בשבת להוחמו מע"ש כלומר להכי תנא מילה ולא נקט מכה לפי שבמילה שריא אפילו בשהוחמו בשבת ואלו במכה ליכא מאן דשרי אלא כשהוחמו מערב שבת

הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת איכא מאן דאמר דלר' אלעזר בן עזריה לאו דוקא עד יום השלישי וכ"ש בשני בשבת וא"ת והא כתיב ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י"ל שביום השלישי היו חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם עמהם אבל ביום שני עדיין לא תשש כחם אע"פ שסכנת יום שני גדולה משל שלישי ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהן מפני שעדיין כחם עליהם אע"פ שהם מסוכנים יותר אבל אה"נ דר' אלעזר בן עזריה לאו בשלישי דוקא קאמר אלא עד יום שלישי קאמר וכ"ש לדעת רש"י ז"ל שכתב שאפילו לדעת חכמים יום שני כיום ראשון ולא נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות מילה מקים שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לאחר מילה או בשלישי שחל להיות בשבת נראה מלשונו דדווקא לאחר מילה ממש א"נ בשלישי אבל בשני לא והיינו דכתיב ויהי ביום השלישי וזה שאמרו דיום ראשון יוכיח אינה ראייה אצלי דאפשר שאע"פ שהיו מסוכנים ביום ראשון יותר היו מסוכנים ביום שלישי ולפי' המתינו בני יעקב ואל תתמה שטבען של הרבה חוליים כך הוא להתחזק ביום שלישי יותר.