ריטב”א על שבת פט

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ואע"פ דהוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו דבמכשירי מילה דחינן שבות דשבות אבל בשאר מצות אפילו שבות דשבות לא דחינן וזה שלא כדברי הרמב"ם בהתיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב

אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דהיכא דאתבר אזמל או איפגום מקמי מילה שרי למימר ליה לכותי לתקוניה או לאתויי מההיא דאשתפוך חמימיה משום שהוא מפרש שבות דאית ביה מעשה דאמרינן התם כגון הזאה שישראל בעצמו עושה מעשה ולפיכך אע"פ שאינה אלא שבות העמידו דבריהם במקום כרת אבל אמירה לכותי במלאכה גמורה כיון דלית בה מעשה גבי ישראל שרי ולא גריס התם דהא מר אמר ליה זיל אחים שלפי שיטתו ז"ל אפילו למימר ליה להחם שרי ויש שהקשו עליו דהא משמע דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא חמירא טפי ממעשה דישראל בדבר שאין בו אלא שבות וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המצניע בההוא שכבה דהוה בדרוקרת דשרא להו רב נחמן לאפוקי לכרמלית ואלו בפ"ק דר"ה בשבת וי"ה אין קוברין את המת אפילו ע"י עממין וכיון דבשמעתין אסרינן שבות על ידי ישראל במכשירים מילה כדאמרי' כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצירות דרך גגות ודרך קרפיפות היכי שריא אמירה לכותי במלאכה גמורה דחמירא טפי י"ל דהאי דלא שריא מלאכה גמורה בעממים לגבי מת לאו משום דחמיר ספי משבות ע"י ישראל אלא משום כבודו של מת נגעו בה לפי שבזיון הוא אצל המת שיתחלל עליו שבת גמורה במלאכה דאורייתא ותדע לך דהא גבי מת תנן לה לא יקבר בה עולמית ואלו בשאר מלאכות שרי לערב בכדי שיעשו עוד תיקשי מאידך עובדא דאיתמר התם בפרק הדר בינוקא דאשתפוך חמימיה דאמר לי' לשייליה לאימה אי צריכה ליחם ליה לכותי אגב אימיה הא לאו הכי לא ש"מ דלא שרינן אמירה לכותי במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה וזו ראיה ברורה לדברי הריא"ף ז"ל לפי גירסא זו אבל הרב בעל הלכות גדולות נראה שגורס כמקצת נוסחאות שאין בהם וליחם ליה כותי אלא ליחם ליה סתם כלומר אפילו ישראל לפי שלצורך חיה מחללין את השבת כל שאמרה צריכה אני שאף להוסיף בשביל התינוק באותו מיחם שרי ומיהו איכא למידק היאך אפשר דאפילו ע"י ישראל שרו דהא אמרי נהרדעי חיה שלשה שבעה ושלשים וכל לאחר שבעה דהיינו כשלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין ע"י כותי ויום מילה דאשתפוך ביה חמימיה לאחר שבעה הוא וכיון שכן ע"כ ליחם ליה כותי גרסינן ואי מהא לא אירייא דמשמע דתני שלשה שבעה ושלשים מעת לעת נינהו והלכך לא משכחת לה מילה בשביעית שלה וכגון שנולד בערב ומיהו אכתי איכא למידק דאי ע"י ישראל קאמר היכי שרינן להוסיף בשביל תינוק דהא משמע דלהוסיף אפילו באותו מיחם עצמו אסור מדאמרינן בפ"ק דחולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו ועוד מדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלשה בעוקץ א' ומיבעיא לן הי מינייהו מייתינן תרי מייתינן דממעט באוכלא או דילמא תלתא מייתי' דממעט בבצירה ועד כאן לא קא מיבעיא לן אלא שתי גרוגרות בשני עוקצים ושלש בעוקץ אחד הא שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלשה לא מייתינן אלמא אפילו בבצירה אחת לרבות אוכלא אסירא וה"נ מאי שנא איכא למימר דכיון דאיכא צורך מצוה לא מחמרינן כולי האי דכי האי גוונא דהיינו להוסיף לא מחמרינן ביה ותדע לך דהא ביו"ט שרי אפילו לצורך חול וכדאמרינן בפרק י"ט ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון א'

ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו שמתירין אמירה לכותי אפילו במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ואם באנו להשוות שאר מצוות למכשירי מילה כדרך שהשווה אותם הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו אף בכל המצות נתיר אמירה לכותי אפילו במלאכה גמורה ונראה שזהו דעת בעל העיטור ז"ל שהתיר לומר לכותי להדליק את הנר לסעודת שבת ולענין מעשה צריך הכרע ועוד דר' אליעזר שמותי הוא פירש"י ז"ל שברכוהו ולא מחוור דאטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום אלא ה"פ שמותי שהיה מתלמידי ב"ש וכן מפורש בירושלמי במס' ביצה

דף קלא אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים ואנן לא קיי"ל כרב אלא כשמואל ור' יוחנן דאמר במסכת עירובין הלכה כרבי שמעון בין עירבו בין לא עירבו. מאי טעמא אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן וא"ת היכי בעינן מאי טעמא דהא אמרינן לעיל דלאו לכל אמר ר' אליעזר אלא היכא דגלי קרא ובהני לא גלי י"ל דטעמא דקרא קא בעי אי נמי לר' אליעזר בעי מ"ט לא מייתו להו מסוכה דמאי פרכת מה לסוכה שכן נוהגת בלילות ובימים מזוזה נמי נוהגת בלילות ובימים וציצית נמי נוהג לרבנן אפילו בלילות דמוקמי וראיתם אותו פרט לכסות סומא ואפילו למ"ד לילה לאו זמן ציצית איכא למימר דאתיא מסוכה ומחד מהנך אחריני דאין נוהגין בלילות כבימים

ע"ב הואיל ובידו להפקירן משום מזוזה נקט לה דאי משום ציצית לא צריך הפקר אלא כל זמן שאינו לובשן פטור דקי"ל כלי קופסא פטורה מן הציצית ושלא כדברי רש"י ז"ל א"נ בעי למינקט טעמא לפוטרו אפילו כשלובשן דכל, זמן שאינו מכוין לזכות בהן פטורין דהוו ליה כטלית שאולה שפטורה מן הציצית לעולם דכסותך אמר רחמנא והא לאו דידיה הוא ומשלשים ואילך מדרבנן היא שחייבת מפני מראית העין וכן במזוזה כל שהוא הפקר פטור מן המזוזה וא"ת א"ה הא דאמרינן בריש פרק ראשית הגז מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפו לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואקשינן אלא ביתך למאי אתא ומפרקינן לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך דהיינו מן הימין ואמאי לא שני ליה ביאתך למעוטי דר בבית שאינו שלו וכדשני גבי ציצית כסותך למה לי לכדר' יהודה דאמר ר' יהודה טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום י"ל דאה"נ אלא א' מתרי טעמי נקט: גמר' שבעת ימים מלולב וא"ת והא הך ג"ש לאו מופנה היא ואיכא פירכא וכן בסמוך נמי דיליף חמשה עשר לאו מופנה ואיכא למיפרך י"ל דכיון דגלי רחמנא בכל הני מצות דמכשירי' דוחין את השבת גלויי מילתא בעלמא הוא ולמדין אין משיבין ומיהו ממה מצינו ליכא למיגזר דכל דהו מקשינן מה להנך. שכן עבר זמנם בטלום וא"ת והא סוכה דאע"ג דמדחייא מקמי שבת אינה בטלה דמצי עביד לה בחולו של מועד י"ל למאן קאמרינן לר"א ור"א סוכה לשבעה בעי ואי לא עביד לה השתא א"א לעשותה בחש"מ כדאיתא בסוכה פרק הישן

דף קלב ומה מילה שהיא אחת מאיבריו דוחה את השבת. פי' ומה מילה שאינה אלא קיום מצוה יחידית באחד מאיבריו של אדם ואפ"ה דוחה ק"ו לפקוח נפש שבשבילו יקיים כל המצות שדוחה את השבת אלא מעתה תפילין דכתי' בהו לדחות. וא"ת והיכי שייכא דחי' בתפילין דהא אמרי' בפ' ביה אשה דלא מיבעיא למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא אלא אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין אם יצא פטור משום דהוא דרך מלבוש וכן נמי אקשינן ציצית דכתיב ביה דורות לידחו היכי שייך בציצית דחייה דהא דרך מלבוש הוא ומותר לכתחילה וחייב בו י"ל דכי אמרינן בתפילין וציצית לידחו לאו באיהו גופייהו קאמרינן אלא במכשיריהן. וא"ת והיכי מקשינן דמכשיריהן לידחו והא לגבי מילה גופא לרבנן מכשיריהן לא דחו. לאו קושיא היא דאנן הכי קאמרינן גבי מילה דאפשר לאוקומה לג"ש למילה גופא מוקמינן לה מעיקר מצותה אבל בתפילין וציצית דלמצוה גופה לא אצטריך ע"כ כי