ריטב”א על שבת ט

גורם ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע כו' איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי ולפי גירסא זו טפי שרינן בשמש קבוע מבשמש שאינו קבוע וטעמא דמילתא דשמש שאינו קבוע בודק יפה כדי שלא יעבירוהו אבל שמש קבוע לא מירתת שיעבירוהו בשביל כך כיון שהוקבע כבר כך פירשו בתוס' אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהלכות שבת דשריותא דשמש קבוע מפני שאינו צריך עיון הרבה ואע"פ שאפילו להבחין בין בגדו לבגד אשתו שא"צ גם כן עיון הרבה אסרו אפשר דמפני הנקיות הקלו כאן והכי מוכח בירושלמי. ונמצא פסקן של דברים לפי גירסא זו דבנפט בין שמש קבוע בין שמש שאינו קבוע בודק במשחא שמש שאינו קבוע אסור שמש קבוע להלכה שרי אבל אין מורין כן וכן כתב הרב אלפסי והרמב"ם שאסור לשמש שאינו קבוע אפילו בשל נפט בפ' הנז' ולא נתבררו לי דבריו: וכולה פרשה לא וא"ת והיכי סליק אדעתין דכולה פרשה שרי והא תנן אבל לא יקרא י"ל דהוה ס"ל דקריאה לחוד וסידור לחוד וקריאה אסור בין בחזן בין בתינוקת וכי קתני היכן התינוקת קורין לאו לאור הנר אלא היכן קורין למחר והכי אקשינן וכולה פרשה לא מסדר והאמר רשב"ג דתינוקות מסדרין פרשיותיהן והוה סלקא דעתין גמור כי היכא דשרי בתינוקת שרי בחזן ומפרקינן שאני של בית רבן דאימת רבן עליהן וכיון דמפלגינן השתא בין תינוקות לחזן נקטינן מתני' כפשטא דהיכן קורין לאור הנר לתינוקות קאמר שריא אפילו קריאה ולחזן אסור אפילו סדור דכולה פרשתא אבל מסדר הוא ראשי פרשיות

דף י"ג ופליגא דר' פדת פירש"י ז"ל מאי דפשיטנא בעיין לאיסור' פליג' דר"פ כיון דלא אסר' תור' אלא קריבה של גילוי עריו' בלבד קירוב בשר ממש בלי גילוי ערוה דרבנן הוא והיא בבגדה והוא בבגדו אפילו מדרבנן מותר וא"ת ונהי דר' פדת סבירא ליה דמדאורייתא לא מיתסר אלא קריבה של גילוי עריות מנלן דלית ליה דאפילו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור מדרבנן משום חששא דגילוי עריות לפיכך נראין לי דברים כפשטן דמעיקרא כי בעינן למפשט מהיקישא דאשת רעהו הוה סבירא לן דבאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור מדאורייתא ולא משום יחוד וכמ"ש רש"י ז"ל אלא אפי' בלא יחוד ובדליכא חששא דביאה וכיון שפתח פתוח לרשות הרבים אסור מדאורייתא דפשיטא לן הכי מסברא באשת רעהו שהרי אפילו קולה ערוה ומשום הכי בעינן למפשט בעיין מעיקרא ולומר שאפילו תמצא לומר שהוא בבגדו והיא בבגדה כיון דאיכא שינוי ודעות לא אתי לידי ביאה אפ"ה מצד עצמו אסור שבעל כרחיך הקיש הכתוב לאסור באשתו נדה כל מה שאסור באשת רעהו בר מיחוד דשרינן לה בנדה מדרשא דסוגה בשושנים ובתר הכי אמרינן דמאי דפשיטא מהך היקשא פליגא דר' פדת דלר' פדת ס"ל שאינו אסור מן התורה אפילו באשת איש אלא קירוב של גילוי עריות ושאר קריבות ליתנהו אלא מדרבנן הלכך על כרחך קרא דיחזקאל לאו לאקשויינהו אתא דלגילוי ערוה ממש היקישא לא צריך ואי לשאר קריבות כולן שריין מדאורייתא הלכך לר' פדת לא מיפשטא בעיין כלל דאכתי איכא למימר הוא בבגדו והיא בבגדה באשתו נדה אפילו מדרבנן שרי דכיון דאיכא ביה שינוי ודעות לא אתי לידי ביאה והכי נמי מוכח בפ"ק דע"ז דהא דר' פדת לאו בעריות דשאר בלחוד היא אלא אפילו בא"א דהתם דרשו ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה ד' אמות ופליגא דר' פדת לא אסרה תורה כו': ולענין הלכה כיון דפשטא תלמודא לבעיין מעיקרא לאיסורא אע"ג דבתר הכי אמרינן ופליגא דר' פדת נקטינן לאיסורא דלא שבקינן פשטין דמעיקרא משום ספקיה דר' פדת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות איסורי ביאה

ע"ב בימי לבוניך מהו אצליך אוכל עמי ושותה עמי ושוכב עמי בקירוב בשר וא"ת והא תלמיד ששמש תלמידי חכמים הרבה היאך היה מיקל יותר בימי ליבון מבימי נדות והא אמרינן בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים י"ל דימי ליבון דאמרינן הכא היינו משכלו לו שבעה ימים מתחלת ראית נדתה דמדאורייתא טובלת מיד וטהורה דלנדה לא בעי' נקיים ובנות ישראל הוא שהחמירו על עצמן לישב על כל ראיה שבעת ימים נקיים והאי תלמיד היה מטביל אשתו לסוף ימי נדות של תורה ולאחר טבילה זו היתה מותרת לגמרי מן התורה ומדרבנן הוא דאסירא עד שישלמו לה שבעה ימים נקיים וגדרן של חכמים הוא בלבד שפרץ בהן בקירוב בשר ולפיכך נשכו נחש. ובמאי דכתב רש"י ז"ל וטבילת נדה נפקא לן מתהיה בנדתה ודרשינן מינה בנדתה תהא עד שתבא במים איכא למידק דהא תינח לר' עקיבא דמוקי' לה האי קרא בהכי כדאמרינן לקמן בפרק אשה יוצאה אבל לזקנים דאוקי ליה האי קרא בדרשא אחרינא כדאיתא התם טבילת נדה מנ"ל י"ל דנפקא להו מדרשא אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן האוכל אוכל ראשון ואוכל שני אי תנא אוכל א' לחודיה לא הוה ידעינן מינה אוכל שני ואי תנא אוכל שני הו"א דאוכל ראשון טמויי נמי מטמא. והשותה משקין טמאין. במשקין טמאין לא שייך ראשון ושני דלעולם משקין תחילה הוו ואף דאכתי לא נגזר גזירה דכולהו משקין תחילה וכמו שנפרש בסמוך בס"ד מ"מ דעתם היה לגזור מיד ויתבאר לפנינו. ואוכלין ומשקין צריכי דמאוכלין לא גמרי' משקין דגזירת משקין לא שכיחא וכדאמרינן לקמן ואי תנא משקין הוה אמינא דדוקא משקין דחמירי דעלולין לקבל טומאה אבל אוכל לא פסיל כלל וכתב ר"ת ז"ל דהך גזירה דאוכל אוכלין טמאין דהכא לאו היינו ההיא דפסיל גויה דאמרינן בכל דוכתא וחצי חציה לפסול דההיא גזירה קדמונית היא תדע לך דביומא בתרא מספקא לן אי מדאורייתא אי לאו ואי הך גזירה היא היכי מספקא אי הוה מדאורייתא א"כ בצר לה י"ח דבר ובי"ח דבר ודאי כולן היו בקיאין אלא ודאי גזירה אחרת היא זו ואיכא בינייהו דמשום ההיא גזירה דפסול גויה אינו פוסל במגעו תרומה אלא נפסל גופו מלאכול בתרומה ובעי' נמי חצי פרס וטעמא דההיא גזירה משום דמיחזי כמאן דנגעי להדדי במיעיו ויבואו לטעות ולומר כשם שמותר לאכול בתרומה אחר אוכלין טמאין ואע"פ שנוגעת תרומה באוכלין במעיו כך מותר להגיע תרומה לאוכלין טמאין מבחוץ ולפיכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאין כחצי פרס שיהא גופו נפסל לאכול בתרומה אבל על מגע לא גזרו ודוקא בחצי פרס אבל בכביצה ליכא למטעי שהרי נשאר ממנה בין השינים ונחסר קודם שיגיע למעיו וכיון דאפקוה מכביצה אוקמוה לחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו שיפסל אף למגע ואף בכביצה משום טעמא דמפרש

והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובים פירוש בטמא אף ביאה וכל שכן נפלה שהיא עיקר הגזירה אלא דגזרו ביאה בטמא משום לתא דנפילה אבל בטהור לא גזרו אלא נפילה וא"ת וכי היכי דגזרו נפילה לטהור משום דאי לא הא לא קיימא לה בטמא נפילה וכדאמרינן בסמוך ליגזור נמי ביאה בטהור דאי לא הא לא קיימא ביאה בטמא י"ל דבנפילה שהיא עקר גזירה קפדינן אי לא קיימא אבל ביאה דאינה עיקר גזירה לא איכפת לן כולי האי אי לא קיימא דאף היא לא נתקנה אלא משום לתא דנפילה: ושקיל משקין דתרומה ושדיה לפומיה ופסיל להו אע"ג דמשקין תחילה נמי הוו כדאמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה קאמר הכא ופסיל להו משום דאכתי קודם גזירת י"ח דבר לא גזרו עליהן להיות תחילה וכמו שנפרש בסמוך בס"ד

מהו דתימא הא שכיחא והא לא שכיחא יש מי שהקשה הא נמי שכיחא משום דילמא אכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה ופסיל לה ואמאי לא אמר טעמא מהא ותרוייהו שכיחי וחזינן להו לקמאי דהוי בהך פירכא טובא ולדידי מאן האי לא חש לקמחיה משום דאנן הכי קאמרינן אי לא גזרינן באוכל אוכלין טמאין ושותה משקין