ריטב”א על שבת י

טמאין שיהא אסור ליגע אח"כ בתרומה זימנין דלא שהי מידי דבלע להו שסבור הוא כיון שהן בפיו שיהו נבלעין במקומן ושקיל אוכלין או משקין בעוד הראשונים בפיו שהן טמאין ופסיל להו להני אבל עכשיו אחר גזירה לא אתי להכי שאפי' ליגע הו' אסור האי גוונא הוא דאיתמר בגמרא אבל היכי נימא שאם שותה משקין טמאין יהא מותר ליגע בתרומה שבשביל כך יבא הדבר שבעוד שאוכלין של תרומה בפיו לשקול משקין טמאין ולשדי לפומיה מה ענין זו לזו ועוד שאם באנו לחוש לכך מה הועילו חכמים בתקנתן הרי ודאי אף לאחר גזירה מי שאכל אוכלין של תרומה מותר הוא ליגע לאחר מכאן במשקין טמאין וזימנין דלא שהי ובעוד האוכלין בפיו יקח משקין טמאים וישליכם לפיו ויפסול האוכלין א"ו אין ענין זו לזו כלל

דף י"ד האוחז ס"ת ערום נקבר ערום אמרו בתוספ' דלאו דוקא ס"ת דהא בכל כתבי הקדש שהם שניים תנן במס' ידים דמטמאין את הידים וטומאת ידים הכא מחמת ספר משום דר' פרנך היא ושמע מינה דר' פרנך לאו דוקא בס"ת: ע"ב כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי וא"ת והא נפקא מינה נמי שנוגע בספר מיד אחר הנטילה ולא הסיח דעתו דודאי אפילו בכה"ג ידיו טמאות משום דר' פרנך דלאו מצית אמרת דהא דר' פרנך דוקא בהסיח דעתו מהן היא דאם כן ר' מאיר ור' יהודה דהוו בחר בית שמאי ובית הלל טובא למה נחלקו אי ספר מטמא את הידים התם במסכת ידים ומאי נפקא להו מינה אחר דגזור כל הידים וי"ל דאין הכי נמי ומיהו אם איתא דסתם ידים גזור ברישא משום האי בלחוד כלומר שיגע בספר מיד לאחר נטילה לא היו גוזרין דמילתא דלא שכיח הוא ועוד שאינה עבירה כל כך כיון שנטל מיד ומיהו השתא דגזור ידים מחמת ספר ברישא אפילו נגע סמוך לנטילה גזרי עלייהו דלא חלקו

אילימא משקין הבאים מחמת שרץ דאורייתא נינהו פי' אליבא דר' עקיבא פריך דאית ליה בפ"ק דפסחים טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ואי נמי אפילו למאן דאמר מדרבנן דילמא לאו משמונה עשר דבר היא אלא מימות נביאים אחרונים היא כדכתי' הן ישא איש בשר קדש כדאיתא התם: אלא במשקין הבאין מחמת ידים וא"ת ומה הוצרכו לגזירה זו כיון דגזור ידים פוסלות את התרומה א"כ משקין הנוגעין בהן הוו תחילה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה וי"ל האוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה גזירה והא דאמרינן במשקין הבאים מחמת ידים ה"ה מחמת כל פוסלי תרומה והא דאהדר ליה ר' יהושע לר' אליעזר בפרק שני דחולין לא מצינו שהשני עושה שנ על ידי משקין אע"ג דאכתי לא נגזרה גזירה מכל מקום היה בדעת' לגזור מיד

אלא במשקין הבאין מחמת שרץ אומר ר"י דה"ה דהוה מצי למימר במשקין הבאין מחמת ידים שאף מטמאין כולן לפסול את התרומה כדאמר בפרק אלו דברים שמא יטמאו משקין שבידו ויחזרו ויטמאו את הכוס אלא נקט משקין הבאין מחמת שרץ לאשמועינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן

דף ט"ו שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל דאיפה י"ח קבין ועשיריתה מלבר היינו קבין ובאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל ושמאי סבר שכיון שמן העומר שהוא עשירית האיפה היו עושין שני אכילות אחת בבקר ואחת בערב כשיעור אכילה אחת משערינן דמיקריא עיסת המדבר: ר' יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין טעמי' דר' יוסי דאמר ועוד משום דבעי שאחר שיפריש חלה ישאר לו כדי עיסת מדבר והיינו ראשית עריסותיכם דכתי': מלא ההין שאובין פוסלין את המקוה פירש הראב"ד ז"ל דטעמיה דהלל מפני שהיא המדה הגדולה שנאמרה בתורה כדכתיב ושמן זית הין ואף על פי שנאמרו בתורה מדות קטנות דמים שאובין שפוסל את המקוה דרבנן אזלי לקולא ולא מפסילי אלא בשיעורא רבה ולפיכך שנו לו רבותיו הין לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את המקוה ושמאי דסבר תשעה קבין לפי שהן ראויין לשטיפת כל גופו ועזרא תקנם לבעלי קריין ולפיכך חשיבי כמקוה פסול ופוסלים וחכ"א שלשת לוגין שמפני שהם חשובים שנתנה תורה לקרבנות ציבור שהוא רביעית ההין דאזלינן בתר שיעורא זוטא ואע"ג דאשכחן בה לוג שמן בציבור מיהא לא אשכחן פחות משלשה לוגין ועוד דלא אשכחן לוג אלא לשמן אבל ליין אין פחות מרביעית הין שהוא שלש לוגין

ע"ב ועל ספק מי רגלי בני ארם פירש"י ז"ל דספק ספיקא הוא והקשו בתוס' דבפ' בנות כותיים תנן ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בס' ופרכינן ורמינהו על ששה ספיקות שורפין את התרומה ומשני' דמתני' דהתם בדאיכא ספק ספיקא עסקינן ומשום הכי אין שורפין ולפירש"י ז"ל לא קשיא דהא על ספק מי רגלי אדם שורפין אע"ג דהוי ספק ספיקא לפיכך פי' דדוקא כנגד מי רגלי בהמה לפי שכשהן זה אצל זה ניכרין יותר שהן של אדם וליכא אלא חד ספק

דף ט"ז אלא מעתה לא ליטמו מגבן פי' בתו' דהו"ל למפרך אלא מעתה ליטמי מאוירן אלמה תנן בהני דטומאתן שוה ומטמאין מאוירן מידי אחרינ' לא אלא חד' מתרי פרכי נקט וא"ת תינח הכא אבל בסמוך דפרקינן פירכא דלא ליטמו מגבן תיקשי לא ליטמו מאוירן י"ל דמסקנ' לא קשי' דאיכ' למימר אין ה"נ דמטמאין מאוירן והאי דלא מננהו בהדי כלי חרס י"ל משום דכלי זכוכית מטמאין מגבן ומאחורן ואין מטמאין מאוירן מה שא"כ בכלי חרש וכלי נתר

כלי נתר וכלי חרש טומאתן שוה מיטמאין ומטמאין מאוירן ומטמאין מאחוריהן ואין מטמאין מגביהן כך הגירס' במשניות מדוקדקות וכן פירש מטמאין ומטמאין אוכלין מאוירן מיטמאין אחרים מאחוריהן דהיינו גבן ואין מקבלין טומאה מגבן אלא מתוכן שאעפ"י שהן מטמאין אחרים מגבן אין מטמאין טומאה אלא מאוירן וכדתני' מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו וגבן ואחוריהן אדא מילתא היא אלא דגב משמע כל חוץ שלהן ולפרושי מילחא נקט הכי לומר דאין להם טומאה כלל לא מאונן ולא מאזנן דכולהו גבי נינהו וה"נ מוכח בפרק כ"ה ממסכת כלים דאחוריים היינו גב שלא כפרש"י ז"ל

בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה פי' בכלי זכוכית דכל טומאתן דרבנן הוא דפשיטא לן דטומאתן ישנה לא הדרה בהו אבל בכלים דמקבלי טומאה מדאורייתא אם נטמאו טומאה דרבנן ושברן וחזר ועש' מהם כלים לא פשיטא לן דלא הדרי לטומאה דהוה בהו דהא בפרק רבי ישמעאל מיבעיא לן גבי רמך כלים לע"ז טומאה ישנה דרבנן אי הדרא אי לא הדרא וכבר כתבתיה שם בס"ד

עבדי בהו רבנן היכרא כי היכי דלח לישרוף עלייהו תרומה וקדשים כיון דמסקינן דעל כלי זכוכית לא שרפינן ש"מ דלעיל בשמונים שנה לא גרסינן ועל כלי זכוכית דאי הכי קשיא דהא יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן גזרו וליכא לפרוקי כדפרקי' לעיל דיוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן גזור לתלות ואותו בשמונים שנה גזור לישרוף דהא מסקינן הכא דעל כלי זכוכית לא שרפינן ואע"ג דאיכא למימר דגזור מעיקרא ולא קבילו מנייהו ואתו אינהו וגזור וקבילו מינייהו מדלא מקשינן ומפרקינן הכי בגמרא שמע מינה דלא גרסינן ליה

ע"ב רב אשי אמר לעולם לכלי חרס דמו נהי דלית ליה לרב אשי הכא טעמא דהואיל וכי נשברה יש להם תקנה לענין טומאתן לענין שיהיו צריכין טבילה כשהן חדשים אית ליה לרב אשי בהדיא האי טעמא בפ' בתרא דע"ז: הניחא למ"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומא' מת בלבד אמרו. פלוגתא דרשב"ג ורבנן היא בפ' י"א דמסכת כנים בסופא דהא מתני' גופה דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין כו' דמסיים בה הכי רשב"ג אומר לא לכל טומאה אלא לטומאת נפש

המניח כלים תחת הצנור פרש"י ז"ל בצנור שקבעו ולבסוף