ריטב”א על שבת פח

טורפין יין ושמן לחולה בשבת אלמא נהי דשרי' בחולה שאין בו סכנה מלאכה גמורה ע"י גוי לא שרי ביה שבות על ידי ישראל אלא א"כ נעשה כלאחר יד כדאמרינן גונח יונק חלב מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן ומיהו כי לא שרינן שבות של דבריהם ע"י ישראל בחולה שאין בו סכנה דוקא בדליכא לא סכנת גוף ולא סכנת אבר אלא אי איכא סכנת אבר אע"פ שאין סכנת גוף מתירין בו שבות ע"י ישראל וראייה לדבר מדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי עין שמרדה סבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סמנין מאתמול אבל משחק ואיתויי דרך רשות הרבים לא משום דהוה סיד שאין בדבר סכנת נפשות אלא סכנת עין וא"ה שרי' היכא דשחיק' סמנין מאתמול אע"ג דאיכא שבות של דבריהם ע"י ישראל דליכא אפילו סכנת אבר נהי דשרי' מלאכה גמורה ע"י גוי לא שרי' שבות ע"י גוי וכדכתיבנא לעיל ומסתברא דכי שרי לה נמי ע"י גוי ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חוליו למשכב אבל במיחוש שאין אדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אלא דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה מכוין זו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרינן נמי בפ' אין מעמידין דאפילו היכא דכיאבי ליה טובא חושש קרו ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא ומשום הכי אסרינן גזירה משום שחיקת סמנין. ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכות דאורייתא נעשין ע"י גוי ובשל דבריהם אפילו ע"י ישראל אין בו אפילו סכנת אבר אלא חולי בעלמא כל שנפל מחמתו למשכב צרכיו נעשין ע"י גוי אפילו במלאכות של תורה אבל לא ע"י ישראל ואפילו בשל דבריהם מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין לו כלום ולא עוד אלא שאפילו דברים המותרים לברי' אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מכוין לרפואה גזירה משום שחיקת סמנין זהו דעת הרמב"ם בדברים הללו: ע"ב מאה קריא בזוזא זו היא גיר' רש"י ז"ל ואתי' הכא משום דאיירינן בסעודת הקזה הקשי' והמעלי' דאתא לאשמעי' דהני לא מעלו אבל הגאונים ז"ל וכן בספר הערוך גורסין מאה קרני בזוזי ופי' דקתני כמו קרני דאומנא וה"ה שהמקיז מאה ריבלי דבוסליחא נוטלין זוז בשכרו וכן המגלח מאה ראשים נוטל זוז אבל מגלח את השפה לא היה נוטל כלום בשכרו אלא המקיז או המגלח הראש מגלחה בלא שכר בהבלעה זו

פי"ט ר' אליעזר דמילה

דק"ל ע"א מתני' ר"א אומר אם הביא כלי מע"ש הא דלא פריש האי כלי מאי ניהו ולאיזה דבר הוא מביאו משום דסמך אמאי דתנן בפרק מפנין שכל צרכי מילה נעשין בשבת כו': מביאו בשבת. הקשו בתוס' למה מביא אזמל אצל תינוק וקא עביד מלאכה דאורייתא יביא תינוק אצל איזמל דליכא אלא שבות דלכ"ע אדם חי נושא את עצמו י"ל דתינוק קטן כ"כ הרי הוא ככפות ואינו נושא את עצמו הלכך בין כך ובין כך הויא מלאכה דאורייתא ואחרים תירצו דר' אליעזר כיון שהתירה תורה מכשירין אפילו היכא דאיכא לשנויי ולאקולי מאיסורא דאורייתא לאיסורא דרבנן לא משום דלא מחלי' דאלת"ה היכי שרי ר"א לאתויי בהדיא הוה ליה למימר דלתייה בשערו או כלאחר ידו דהוה הוצאה כלאחר יד וכדאמרי' גבי חיה בפרק מפנין אלא ש"מ דלא משנינן כלל דאע"ג דבריש פרקין אמרינן אמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ה"מ היכא שאי אפשר לקיים את שניהם לגמרי אבל הכא כיון דסוף סוף מדחיא שבת לגבי מילה עצמה אף לגבי מכשירי' דחינן לה אע"ג דאפשר לשנויי דכולהו כמילה אריכתא דמיא והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן בגמ' מעשה שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאו בשבת דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות שלא ברצון ר' אליעזר דשרי אפי' ברשות הרבים ואם איתא דאפילו ר"א מודה דבמחזירין כל היכא דאפשר לשנויי משנינן היכי קאמרינן שלא ברצון רבי אליעזר דשרי אפילו ברשות הרבים דהא ר' אליעזר לא שרי דרך רשות הרבים כל שיכול להביאו דרך גגות ודרך קרפיפות אלא ודאי כדאמרן ואין זו ראייה דאפשר דמאן דאמר שלא ברצון ר' אליעזר לאו למימרא דפליג ר"א אהאי עובדא אלא לומר דבלאו שרותא דר"א במכשיר דמילה הוא שרי עובדא ואליבא דר"ש ומ"מ אפילו לדברי המתירין דוקא להביאו אפי' דרך רשות הרבים אבל לעשות כלי לכתחילה היכא דאיכא אחרינא ואפשר להביאו אפילו דרך רשות הרבים אסור משום דהבאת כלי הוא לצורך מילה אבל עשיית כלי אינו לצורך מילה בלבד

גמרא תפילין עדיין מרופה בידם דאמר ר' ינאי עיקר אוכחתא מדאמרינן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה כו' דמינה שמעינן שלא מסר אדם עצמו על התפילין אלא אלישע בעל כנפים ומתוך כך עדיין רפויה בידם דמעוטין שבישראל מניחין תפילין והא דאייתינן הא דר' ינאי משום דאייתי לה לשאר דוכתי בהדי הא דאלישע אתיא נמי הכא וכאתחלתא דמילתא היא ורש"י ז"ל לא פי' כן

ע"ב כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצירות דרך קרפיפות כלומר ודחי' מילה עד למחר מיהו ה"מ היכא דליכא כותי אבל היכא דאיכא כותי אומר לכותי ומביאו דרך גגות משום דבאמירה לכותי להביאו דרך גגות ליכא אלא שבות דשבות ולא גזרו שבות דשבות במקום מילה וראייה לדבר מדאמרינן בעירובין בפרק הדר ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רב זילו אמרו לכותי ולייתי ליה מגו ביתיה כלומר במבוי שלא נשתתפו בו כיון דאפילו לגבי ישראל ליכא אלא איסורא דרבנן דאלו היכא דאיכא מלאכה גמורה גבי ישראל לא שרינן ליה ע"י כותי. וראיה לדבר מדאמרינן התם בההוא עובדא דינוקא דאשתפוך חמימיה דאותביה אביי לרב יוסף הזאה שהיא שבות ואמירה לכותי שהוא שבות ומה הזאה שבות ואינה דוחה השבת אף אמירה לכותי שבות ואינה דוחה את השבת ואהדר ליה רב יוסף ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מדלא א"ל זיל אחים ליה כלומר דלא דחינן במכשירי מילה שבות ע"י ישראל וכן נמי שבות במלאכה גמורה על ידי כותי וכדקאמרינן ליה דהא מר נמי לא אמר ליה זיל אחים דמשמע כה"ג אפילו ע"י כותי אסור א"ה שבות שאין בו מעשה כלומר דבר שהוא מדברי סופרים דוחין אותו במכשירי מילה על ידי כותי זהו דעת הריא"ף ז"ל והקשו עליו מדאמרינן בפ"ק דגיטין הלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת ואע"ג דאמירה לכותי שבות הכא משום ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן אלמא אמירה לכותי אפי' לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה לא גזרו ביה רבנן תירץ הרמב"ן ז"ל ישוב א"י שאני שהיא מצוה ותועלת לכל ועוד שאין אומרין בדברים הללו זו דומה לזו ותדע שהרי יש מקומות שהתירו אפילו שבות שנעשה על ידי ישראל במקום פסידא כגון צנור שעלו בו קשקשין שהתירו לו למעכן ברגלו כדאיתא בכתובות בפרק אף על פי ואלו לגבי דליקה לא התירו לומר לכותי כבה ואע"ג דליכא אלא שבות דשבות דאפילו כבוי עצמו בכה"ג מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן לגבי מת מצינו שהתירו שבות ע"י ישראל בפרק המצניע בההוא עובדא דההיא שכבה דהוא בדרוקר' ואלו לגבי מילה התירו שבות על ידי ישראל ואע"פ שנכרתו עליה י"ג בריתות הלכך אע"ג דלגבי לוקח עיר בא"י שרי' אמירה לכותי במלאכה גמורה לא ילפינן מינה לגבי מילה ולא שריא בה אלא אמירה לכותי בדבר שהוא מדברי סופרים וכתב עוד ז"ל דבכה"ג נמי לא שרינן אלא במילה בלבד לפי שנתנה שבת לדחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבת כלל כדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום פסידא וזו שנינו