ריטב”א על שבת פז

מטלטלינן ליה דמידי דחזי ליה לאיניש מקצה ליה מיונים ותנא דברייתא סבר דכיון שהוא מאכל ליונים דעתיה נמי עלייהו אבל מדברי הריא"ף ז"ל נראה שפסקה לברייתא וכן הרמב"ם ז"ל בס' כ"ו מהלכות שבת משמע דא"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא ל"פ אהדדיה אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה דבאתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהם: (מתני') חבילי קש כו' התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן. פי' דמשום דמסתמייהו דהני להסקה קיימי בעי בהו הזמנה

וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו. כתב הר"ז הלוי ז"ל דכי שריא הכי בשבת דוקא בחבילי תלתן כגון מאה אזוב וקורני' ואמינתא ופיגם אבל בחבילי תבואה וקטניות לא התירו בשבת כלל וראייה לדבר מדאמרינן התם בפ"ק די"ט דאמר להו רבה בר בר חנה לאושפזיכני' מוללין מלילות ומפרכין קטניות בי"ט ופרכינן מינה דבי"ט הוא דשרי אבל בשבת אסור למלול וכי אותביה מברייתא דקתני המולל מלילות מערב יום טוב תירצה הכי איידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא מערב יום טוב דוקא מערב שבת הוא דשרי אבל בשבת אסור למלול והא דאמרינן התם בפ"ק דביצה כיצד מולל דאלמא שרי למלול ביו"ט מפרשי' להו אבל לא בשבת ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא הביא כאן בהלכותיו ההיא דאמרינן התם כיצד מולל ופסק הלכה כרבא דאמרינן התם כיון דקא משני אפילו טובא נמי משום דקאי כחכמים דאמרינן הכא דמולל באצבעותיו אלמא ס"ל ז"ל דההיא דאמרי' התם כיצד מולל וקאי אתבואה וקטניות בשבת נמי היא והכי מי מוכח בתוספתא דמס' י"ט דקתני להו המולל מלילות מערב יו"ט והמולל מלילות מערב שבת מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנו' ולא בתמחוי ובמסכת ביצה אכתוב בזה יותר בס"ד. איתמר בשר חי מותר לטלטל בשבת תפל כו' זו היא גירסת רש"י ז"ל ופי' בשר תפל שאינו מליח כלל מכלל דחי היינו מליח ולא נהירא דבכל דוכתא חי לא משמע מליח דאמרינן התם בין חי בין מליח מותר לטלטלו וכי בעי' לאפלוגי בין מליח לתפל בהדיא אמרינן הכי כדקתני בברייתא לקמן מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו ועוד דאי הכי בשר תפל אמאי אסר ליה רב חסדא והא חזי לאומצא וכדמשני איהו גופיה בסמוך שאני בר אווזא דחזי לאומצא וכי תימא דחהני מילי בשר אווזא דוקא דרכיך אבל בשר אחר לא ליתא דכל בשר חי נמי חזייא לאומצא וכדאמרינן בפרק כל הבשר השובר מפרקת' של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים ואיבעי' להו התם לימא גוזל את הרבים ומבליע דם באיברים ואי בעי לאכול מיניה באומצא לא מצי אלמא בשר בהמה חי נמי חזי לאומצא אלא ה"ג וכן בה' הריא"ף בשר חי מותר לטלטלו בשבת בשר תפוח ר"ה אמר מותר לטלטלו ואע"ג דקתני בברייתא דלקמן בההיא דמטלטל בשר תפוח מפני שהי' מאכל לחי' ולא אקשו מיניה לרב חסדא משום דהוי מצי לאוקומה כר' שמעון ורב חסדא כר' יהודה ס"ל והקשה הרשב"א ז"ל בברייתא לקמן אמאי נקט מפני שהוא מאכל לחיה הו"ל למימר מפני שהוא מאכל לכלבים כלישנא דמתניתין דתנן מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ורב הונא ורב חסדא נמי למה להו למנקט בפלוגתייהו בשר תפוח לינקו' בשר נבילה ולדידי ל"ק דבשר תפוח היינו סרוח לא חזי לכלבים אלא לחיה וקי"ל כרב הונא

במוקצה דבטלטול סבר לה כר' שמעון. וא"ת דהא אמרי' בפ"ק דכרכי דזוגי רב אסר ואמרי' נמי בפרק כירה דרב אמר מניחין ע"ג דקל בשבת משום דכיון דמוקצה הוא לא אתי לטלטלי ולאשתמושי במחובר וההיא מוקמינן לה התם כר' יהודה אלמא אפילו במוקצה דטלטול סבר לה רב כר' יהודה. י"ל דכי אמרינן הכא דבמוקצה דטלטול סבר לה כר"ש ה"מ בדבר הראוי לאכילה דהיינו לאסור אכילתו אבל טלטולו שרי אבל במה שאינו עומד לאכילה טלטולו אסור דאי לא לא אסרינן ליה במידי ומ"ה כרכי דזוגי דזו לאכילה אסירי בטלטול ומותר השמן שבנר נמי לא חזי לאכילה ומש"ה אסיר ליה רב בטלטול כדמוכחא ההוא דפרק כירה ובהאי אתי שפיר לגירסת רש"י ז"ל דגרים בשר תפל שאף הוא עומד לאכילה אבל לגירסת הריא"ף ז"ל בשר תפוח אי אפשר לומר כן דהא לא חזי לאכילה וא"ה שרי ליה רב בטלטול כר' שמעון אלא ה"פ דההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא וכמו שפיר' ר"ת ז"ל דהיינו מחצלאות שפורסין ע"ג דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין והרי דבר מוקצה מחמת איסור הוא ובמוקצה מחמת מיאוס או מחמת איסור ס"ל לרב אפילו לענין טלטול כר' יהודה דהכי מוכח בסוף פרק בתרא דמכילתין

ע"ב אין מילדין את הבהמה פירש"י משום טירחא. והרשב"א ז"ל כתב דמשום חלול דאורייתא הוא וראייה לדבר דאקשינן בגמרא נמי מילדין את האשה ומחללין עליה את השבת מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורא לה חכמה מחללין עליה את השבת לאתויי מאי ואם איתא דמילדין אין בו אלא טירחא בעלמא מאי קא מקשי ליה מחללין לאתויי מאי דהא אצטריך לאתויי אפילו חלול דאורייתא ואי משום דתניא וקורין לה חכמה אף היא מדרבנן בעלמא דתחומין לאו דאורייתא

אין סחיטה בשיער הקשה הרשב"א ז"ל להאי פירקא אמאי חמיר שער מיד דקתני ואם אינו מספיק ביד מביאה לה בשערה דהא כולן משום שבות הן וטפי איכא שינוי במביאה בשערה ממביאה בידה ולדידי לא קשיא דאפילו הכי במביאה בשערה שייך למיגזר דאתו לאחלופי במידי דבר סחיטה הוא

דקכ"ט ע"א הלכת' כמר זוטר' דספק נפשו' להקל הלכת' אפי' אמרה אין צריכה אני מחללין עליה וכתב הרמב"ן ז"ל דבשאין שם חכמ' ורופא עסקינן ולפי שהדברי' שעושין לחיה בחול ידועין הן לכל אמרינן שאע"פ שאמרה אין צריכה אני שיחל עליה את השבת אע"פ שאין אנו יודעים אם יכולה זו להמתין עד הערב ולא תבוא לידי סכנה אפילו הכי כיון שנודע הוא שדבר זה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקט לה ומיהו בשיש שם חכמה ורופא ואמרי אינה צריכה שומעי' לה ולהם אבל משנסתם הקבר שומעי' לה שאינו בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין. אבל (שלש') [ל'] אפי' אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאי' דמשום לידה אין לה סכנה לאותם דברים שהחיה רגילה בהן

משעה שהדם שותת ויורד. כתב הריא"ף ז"ל דמדקאמר משעה שהדם שותת ולא קאמר עד שיתחיל הדם להיות שותת ממעי' מיניה דזמנו של רב הונא קודם לישיבת המשבר ופסק הלכה כאביי שאין מחללין עליה את השבת עד שתשב על המשבר ויהא הדם שותת ויורד. וזה מן התימה דלישנא דמשעה לא מוכח דקדים משום דקאי אמאימתי פתיחת הקבר אפילו לא קדים אשיעורא דאביי שייך למימר משעה ועוד דאי קדים הוה לו לרב אלפסי ז"ל לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר משעה שהדם שותת ויורד וספק נפשות להקל וכן פסק הרמב"ם ז"ל: שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה אמרה אין צריכה אני אין מחללין קשיא דיוקא דרישא אסיפא ומיהו לענין הלכה נקטינן כסיפא דדוקא אמרה אין צריכה אני הא סתמא מחללין דספק נפשות להקל

דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. פי' מתירין מלאכה גמורה ע"י גוי אבל אין מתירין אפי' שבות דדבריהם ע"י ישראל וראייה לדבר מדאמרינן בפרק יו"ט שחל אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת אמר ליה רב אשי מאי דעתך דאמר עולא בריה דרב עילאי כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת ה"מ היכא דלא קא מסייע בהדיה אבל הכא קא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדבריהם כדאיתא בפרק המצניע ואפילו הכי לא שרי' לי' ע"י ישראל והיינו נמי דתניא לקמן בפ"ר אליעזר דמילה אין