ריטב”א על שבת פו

בעלמא סגי ליה וגבי ר' יוחנן הוא דאמרינן דפליג עליה בחדא דבעי תורת כלי אבל ר' אבא משמע דלגמרי ס"ל כרשב"ג והא דאיתיה בסמוך אמר ר' יהודה בר שילא אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג לא גרסינן בה ואמר ר"י בוא"ו אלא אמר רב יהודה ומילתא באפיה נפשה היא ולא אסוקי מילתא ר' אבא דאמר אנא דאמרי כי האי תנא וכמש"כ רש"י ז"ל

ע"ב והוא שיש תורת כלי עליהן. פירש"י שיהא ראוי לתשמיש אחר ור"ת ז"ל הקשה עליו דאי הכי כלי גמור הוה וכיון שכן מאי טעמא דר' אליעזר לפי' פי' הוא ז"ל דר' יוחנן לא בעי אלא שיעשה בו מעשה שיהא נראה שעומד לכך דנגד היינו עץ בעלמא שלוקח מבין העצים שאין עליו שום הכירא כלל ומ"ה צריך שיתקננו במעשה גמור כגון שיעשה בה גלוסקרא או תיקון אחר כדי שיהא ניכר שהוא מוכן להיות פותח ונועל בו וכיסוי כלים ג"כ שבכאן אינו אלא דפין בעלמא ולפי' מצריך בהן ר' יוחנן תורת כלי כלומר שיעשה בו מעשה כדי שיהא ניכר שהוא עומד לכך ולא גמור דא"כ לא צריכה למימר: ולענין פסק הלכה פסק הריא"ף ז"ל כר' אבא דאמר אפילו שאינו קשור ולא תלוי כיון שמתוק' פוקקין בו ולא הזכיר בזה דבעינן שיהא תורת כלי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהלכות שבת ותמהני למה ונ"ל דכי בעי תור כלי ה"מ היכא שלא נשתמש בהן מבע"י כגון קנה שהתקינו ב"ה להיות פותח ונועל בו ולא נשתמש בו עדיין אבל כל דבר שנשתמש בו היינו תורת כלי שלו דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דהכא מסקינן דבעינן תורת כלי ולעיל בפרק במה טומנין גבי חריות של דקל גופייהו נקטינן כרב אשי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב ועוד דר' אשי אמר הכא משמיה רבי יוחנן דבעינן תורת כלי ולעיל אמר איהו גופיה משמיה גבי אבן שעל פי החבית דבמניח נעשה כיסוי לחבית אלא ודאי כדאמרינן דכי בעינן תורת כלי ה"מ כשלא נשתמש בו מבעוד יום אבל בשכבר נשתמש בו זהו תורת כלי שלו ולפיכך לא הזכיר הריא"פ ז"ל בפקק החלון תורת כלי דמסתמא נשתמש בו מבעוד יום שהרי צריך הוא להיות מכוין למדתו של חלון ולכוונו בשבת אי אפשר אבל בקנה שהתקינו ב"ה להיות פותח ונועל בו הוא שהזכיר תורת כלי משום דלא משמע שנשתמש בו וכן בכיסויי הכלים לפי שכסויי הכלים אינן צריכין להיות מכוונין למדתן של כלים שיהא צריך להשתמש בהן ולראות בהן מבעוד יום ומ"ה אי לא נשתמש בעי' שיהא תורת כלי עליהן

פרק ח"י מפנין

מתני' מפנין תרומה טהורה. כתב רש"י ז"ל אבל טמאה לא משום דאפילו לבהמת כהן לא חזי' בשבת ואע"ג דבחול חזייא להא כדתניא בפרק כל שעה שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו ובשבת וי"ט לא חזייא דזהו ביעורא מן העולם או להסיק או לבהמתו ואין מבערין תרומה וקדשים בי"ט וליתא דתרומה טמאה לא חזייא לכלב דבשריפה היא כדאמר רבא בפרק במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ובשריפה בלבד הוא שהתירה תורה ליהנות ממנה וכדדרשינן הכא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ובהדיא תנן בפרק בתרא דתרומה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה כו' ותניא בברייתא אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה והא דתניא בפסחים מריצה לפני כלבו לאו בתרומה טמאה תניא אלא בתרומת חמץ ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה

גמרא ושמואל אמר ד' וה' כדאמרי אינשי ואי בעי אפי' טובא מפנין. כך היא הגירסא בספרים שלנו וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות שיש מי שפוסק כרב חסדא ואיכא מאן דפסק כשמואל וכמו שכתוב בהלכותיו. ואע"פ שלא הכריע הרי"ף ז"ל בפי' כחד מינייהו נראה שהוא ז"ל הוא פוסק כר"ח שהרי כתב לבעיין דבעי' בסמוך הני ארבע וחמש דקא אמרינן אע"ג דאיכא אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים וההיא ודאי כרב חסדא שייכא דאלו לשמואל לא נ"ל מינה דהא אמר אפילו טובא מפנין הלכך נקטינן דרב חסדא ומיהו אף ע"ג דלר"ח צריכין למימר דמאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחילה ולא מצינן לפרושי שלא יגמור את האוצר דהא תנא ליה ארבע וחמש מאוצר גדול אלא ודאי שלא יתחיל קאמר ואפילו הכי לא קיי"ל כסתם מתני' דאליבא דר' יהודה אתא דאית ליה מוקצה ואנן קי"ל כר' שמעון ואע"ג דבסוף פרק מי שהחשיך מקשינן סתמי ולא מקשינן מהא משום דהא לא מכרע' דמצינן לאוקמי כר"ש וכפי' דשמואל אבל רב אחא משבחא ז"ל גריס בהא דשמואל ארבע וחמש כדאמרי אינשי ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר ולא גריס בה ואי בעי אפי' טובא מפנין. ולפי גירסא זו בעיין דלקמן דבעינן הני ארבע וחמש דאמרינן אע"ג דאיכא אורחי טובא כשמואל נמי אתיא דשמואל נמי לא שרי טפי מחמש קופות וכיון דסוגייא דשמעתין לא קשיא ליה קי"ל כוותיה חדא דמוקי לה למתני' כר"ש ועוד דשמואל קשיש מרב חסדא ועדיף מיניה

דף קכז שלא יגמור את האוצר כולו. פירוש דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין שכן דרך מכבדין אוצר להשוותן חיישינן מפני האורחים אבל בלא מתכוין ודאי לא לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיי"ל כוותיה וכמו שכתבתי בפ' כל הכלים בס"ד. תנו רבנן אין מתחילין באוצר תחילה לא קיימא לן הכי דכר' יהודה אתא דאית ליה מוקצה ואע"פ שכתבה רב אלפס ז"ל בהלכות לא לפסוק הל' כמותה שהרי כתב מחלוקתה בצדה תניא אידך כו'

תבואה צבורה מזמן שהתחיל מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת. זו היא גירסת רש"י ז"ל ולפי גירסא זו הא דאמרינן עלה וכמה כדי כור תבואה צבורה לתך כרבי אחא אתיא ולא קיימא לן כוותיה אלא כר"ש ואפי' לתך ואפי' כוריים מותר להסתפק ממנה בשבת והריא"ף ז"ל כתבה בהל' שהוא ז"ל גורס בה מותר לטלטלה וה"פ דכשמפנה מפני האורחים עסקינן אלא דלא שמעינן ממתני' אלא תבואה שבקופות אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמענו ולפיכך נחלקו בה בבריי' ר' אבא ור' שמעון דר' אבא אסר לטלטל ור' שמעון מתיר והא דתני עלה כמה שיעור תבואה צבורה אליבא דר"ש אתיא פלוגתא כלומר כמה שיעור תבואה צבורה דשרי ר"ש לטלטל ואמרינן לתך ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ד' וחמש קופות דגרסינן התם ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעורן של קופות א"ר נלמוד סתום מן המפורש דתנינן בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה ויש לתמוה על הריא"ף ז"ל שלא כתב בהלכות בעיין דמעוטי בהלוכא עדיפא או דלמא מעוטי במשוי עדיף: ע"ב כיון דאי בעי מפקר נכסיה הוי עני. וא"ת למה לן האי טעמא תיפוק ליה דחזי לעניים דהא אמרי' גבי תרומה דאע"ג דלא חזי לישראל כיון דחזיא לכהן שפיר דמי ותנן נמי רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים וי"ל דתרומה כיון דעל כרחיה יהיב ליה לכהן הוא דאמרינן דכיון דחזייא ליה שפיר דמי ולוף נמי מתוך שאין ראוי אלא לעורבים אבל דמאי אי לאו טעמא דאי בעי מפקר נכסיה לא הוה שרי לטלטולי דהאידנא לא חזיא למידי לפי שהוא ממתין עד למחר ומפריש ואוכל ובתוס' אמרו דלא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה שטפא דגמרא היא דמשום דאיתמר הכי בפסחים ובברכות ובמנחות אמרינן הכא נמי הכי דמ"מ בעי למימר דחזי לעניים ולאכסניא ותנן מאכילין אח העניים דמאי כו' ומשום הכי תפיס ליה כולא לא שיטה דהתם דלדיד' נמי חזי אבל לא שהיה צריך לכך

דקכ"ח ע"א ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים וא"ת ותנא דמתני' אמאי לא שרי לי' מש"ה דהא יונים שכיחי טובא י"ל דבהא פליגי דתנא דמתניתא סבר דרוביה דחרדל למאכל אדם קאי דכיון דהשתא לא חזי ליה אע"ג דחזי נמי ליונים לא