ריטב”א על שבת פד

אסובי ינוקא רב נחמן אסר ורב ששת שרי. פרש"י ז"ל לתקן איבריו ביד ומאן דאסר משום דדמי למתקן ולא דמי ללפופי ינוקא דשריא לקמן בפ' חבית לכולי עלמא דהתם הוא שמלפפין אותו בבגדים והאיברין מתיישבין מאליהן אבל הכא שמחזירין ומתקנין ביד אסר רב נחמן וא"ת א"ה הוה ליה לרב נחמן למפשט איסוריה ממעצבין את הקטן דאמרינן לקמן דאסור לכך פי' ר"ת ז"ל דאסובי ינוקא היינו לאסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקי ומגביהין אותו ביד ורב נחמן דאסר סביר' ליה דכיון דלרפואה קא עביד איכא למגזר משום שחיק' סמנין ורב ששת דשרי סבר דכיון דביד קא עביד ולא בסם ליכא למיגזר משום שחיקת סמנין ומש"ה פשיט איסוריה רב נחמן מאפיק טויזין שהיא הקאה שנעשית ביד ואפי"ה אסרינן ליה בשבת משום רפואה והיינו ודאי משום גזירת סמנין ורב ששת דחי ליה דאה"נ דכל מידי דלא אורחיה אפילו ביד שייך למגזר בים אבל הכא אורחיה שדרכן של תינוקות בכך ומש"ה לא גזרינן ורב ששת פשיט היתרן ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דאמר דכל היכ' דהוי אורחי' ואינו נעשו בהם לא גזרינן משום ק שחיקת סמני' וקיל"ן כרב ששת

ע"ב בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת. פי' ג' כלים שאינם נעשים בסיס לדבר המותר שאלו בנעשין בסיס לא אסרו עליהן כלום דאי לא תימא הכי קערות וכוסות וצלוחיות הכי נמי דאסירי הא ודאי לא אפשר אלא על כרחין כדאמרן: וחזרו והתירו מחמה לצל מדלא קאמר וחזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור שכיון שמתחל' לא נאסרו כולן בכל ענין חוץ משלשה כלים הללו אין לנו אלא מה שהתירו חכמים בהן וכל המתיר יותר מהם עליו הראיה והכי נמי משמע דאמר רבא לקמן קנים טעמ' מאי משום איעפושי בהאי פורתא לא מיעפש והא קנים מלאכתן להיתר ולרבא ס"ל דכל שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל מותר אפי' הכי קאמר דכיון שאין צורך בטלטולי הקנים כלל אפילו לאחר התרת כלים אסור לטלטלן וזו ראיה ברורה למי שגורס ההיא רבא אבל יש נוסחאות שכתוב בהן רבה ולדידהו לאו ראיה היא דכיון דרבה בדבר שמלאכתו לאסור ס"ל דלצורך מקומו אסר כדאית' בסמוך לית ליה נמי היתרא במחמה לצל בכלי שמלאכתו להיתר כי היכי דלית ליה לאביי ומיהו אפי' דכלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך הכלי אסור לטלטלו ה"מ בכלים אבל כתבי הקדש ואוכלין לא נאסרו מעולם כל המחמיר עליו להביא ראיה

עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשתי ידים מדנקט תלמודא במילתיה דאביי בשתי ידים ובמילתיה דרבה בשני בני אדם משמע דבדאביי בדוקא נקטיה דלא שרי אביי אלא בניטלין באדם א' ואזיל לטעמיה דאמר בסוף פ' ב"מ בעי מיניה דמר בשעת מעשה ואפי' בתרתי גברי לא שריא לי' אבל לרבא דשרי בשני בני אדם ה"ה דאפילו טובא וכדמוכח' ההיא דפרק המוציא תפילין וכמו שכתבתי למעלה בפרק כל כתבי בס"ד: הכא במאי עסיקינן מחמה לצל משמע דאפילו אם אותו טלטול דמחמה לצל אין צריכין לו לא מחמת השום ולא מחמת המדוכה מותר דבההוא גוונא דאמרינן באין בה שום דאין מטלטלין אותה מחמה לצל בשביל המדוכה בההוא גוונא גופה אמרינן דכשיש בה שום מטלטלין אותה בשביל המדוכה. וא"ת והיינו שרי לטלטל המדוכה בשביל השום והרי לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד י"ל ה"מ בדבר שאין בו תורת כלי שהקצאתו מחמת עצמו אבל בדבר שיש בו תורת כלי שאין הקצאתו אלא מפני שמלאכתו לאסור ועכשיו משמע היתר במלאכתו הרי מה שאסרו מתירו והוה ליה כקדרה שמטלטלת עם התבשיל

דף קכ"ד ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. פי' ולרבה לרבי נחמיה כלי שמלאכתו לאסור מתסר לגמרי משום דלצורך גופו לא משכחת לה דאפילו במלאכתו להית' לא שרי רבי נחמיה אלא בתשמישו המיוחד לו ובתשמיש' לאסור תשמישו המיוחד לו מלאכת אסור הוא הילכך לא משכחת לה ולצורך מקומו נמי אפילו בכלי שמלאכתו להיתר מיתסר וכל שכן בכלי שמלאכתו לאסור. ואע"פ שיש מי שחולק ואומר דלרבי נחמיה קורנס של נפחין לפצוע בו את האגוז תשמישו המיוחד לו מיקרי שאף זה שחיקה והכאה כיוצא בה ונמצא כלי שמלאכתו להיתר וכלי שמלאכתו לאסור לרבא אליבא דר' נחמן שוין. לא נהיר מדאמרינן פרק חבית חותלות של תמרים ושל גרוגרות כו' ותניא אידך מתיר אבל לא מפקע ולא חותך ומוקמי' לה כר"נ ומ"ה לא חותך אלא שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואי אמרת דאפילו לרבי נחמיה כל תשמיש של היתר שהוא מעין תשמישו של אסור תשמישו המיוחד מיקרי למה לא חותך יחתוך במספרים או באותו כלי שעשו לחותכה ועפ"י שמלאכתו לאסור שא"א שלא יהא שום כלי עשוי לכיוצא בזה אלא ודאי לרבה אליבא דרבי נחמיה כלי שמלאכתו לאסור אין מטלטלין אותו כלל ומיהו לרבא אליבא דרבי נחמיה אפשר דלצורך מקומו שרי דכיון שהוא עשוי לטלטלו לצורך מקומו יותר מצורך גופו לרבי נחמיה שרי דכיון דסבירא ליה שאין משנין שום כלי מתשמישו הרגיל בו בחול אם אתה משנה אותו מטלטל כליו שמלאכתו לאסור לצורך גופו הרי אתה משנה אותו מתשמיש אבל אתה מטלטל אותו לצורך מקומו הרי אף בחול רגילין בו בכך והיינו דאותביה אביי לרבא בסמוך מדוכה דמשמע ליה אין מטלטלין אותה לגמרי משמע והכי מותיב בשלמא לדידי רבי נחמיה היא כיון דמדוכה מלאכתה לאסור לר' נחמיה אין מטלטלין אותה כל אלא לדידך הא מני הא מטלטלין אותה לצורך גופה ולצורך מקומה אי ר' נחמיה לצורך גופה מיהא שרי לטלטלה הרמב"ן ז"ל: לרבה אליבא דרבי נחמיה הני קערו' היכי מטלטלינן להו פי' דבשלמא לרבא מטלטלינן להו לצורך מקומן ולא תיקשי לך אי הכי לית להו שריותא בטלטול אלא מקומן שצריך לו ותו לא וליתא דכל שמטלטל לצורך מקומה אין אומרים לו שכיון שסלק מאותו מקום שהוא צריך לו שיניחנו מיד אלא כיון שטלטלו לצורך מקומו מניחו בכל מקום שירצה ומ"ה לא קשיא ליה לרבא מידי והכי נמי מוכחא סוגיא בפרק כירה דפרכינן לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ומשני' לכולהו פרכי בצריך למקומו

ע"ב ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן ולא את הס"ת אכתבנה במקומה במסכת ביצה בס"ד בהא לימא רבי אליעזר אף של תמרה נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שהוא גורס הוא דאמר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר

ולפי גרסא זו ק"ל דאף של תמרה שרי לפי שאף הן מלאכתן להיתר דכיון דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מכבדין את הבית דלאו פסיק רישיה ולא ימות דזמנין דלאו משוי גומות וכן דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק המצניע וקי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה לא על הריבוץ בלבד נאמר אלא על הכבוד וכן דעם ר"ח ז"ל. והקשו לפני הריא"ף ז"ל מזו שאמרו בפ"ב די"ט אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות וחכמים אוסרין ומשמע דקי"ל כרבנן והוא ז"ל השיב דהאי וחכמים אוסרים מאן חכמים רבי יהודה היא אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי אלו דבריו ז"ל

ואל תתמה היאך שנו רבי יהודה בלשון חכמים כיון שאין הלכה כמותו שאף בקירוד וקרצוף שנו באותה משנה רבי יהודה בלשון חכמים כדמוכחא סוגייא דהתם. אבל רש"י ז"ל דבכל כבוד מודה רבי שמעון דאסיר דפסיק רישיה ולא ימות הוא וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל והביא ראיה מדתנן בריש פרק מפנין אבל לא את האוצר ומפרשים בגמרא מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו ואיכא פי' במקצת נוסחי וכן בהלכות דילמא אתי לאשוויי גומות ומתני' דהתם ר' שמעון היא אלמא אפילו ר"ש מודה דאסור משום דפסיק רישי' ולא ימות הוה ולאו ראי' היא דהתם לאו במכב' עסיקי' אלא בגומר אותו בלא כבוד ואפי' הכי אסור שמא יראה שם גומות וישוה אות' ביד שכן דרך מכבדי אוצר למלאותן מפני האורחי' וכן