ריטב”א על שבת פב

משמע דהכי סבירא ליה דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ומדקאמר בתר הכי ואפילו לר' יהודה דאמר כו' משמע דעיקר מימרי' כר' שמעון אתיא וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל שהביא מילתיה דר' יוסי בפ' במה מדליקין במכבה את הנר שפטור בכולן חוץ מן הפתילה כו' ואוקמה כרבי שמעון כדאוקימו לה התם בגמרא משמע דסבירא ליה דהכי הלכתא וכן כתב הני דמפיס מורסא וצידת נחש דאוקימנא לה בפרק שמונה שרצים כר' שמעון ואע"פ שכתב מאי דאמרי' בפרק כירה גבי שמואל דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה לא נתכוין אלא ללמדינו דלדידן אליבא דרבי שמעון אפילו גחלת של עץ נמי שרי והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראייה לדבר דקיי"ל כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה מדאמר בפרק מי שהחשיך בכל השבת כולה הלכה כר' שמעון ומדאמרינן בכל השבת כולה משמע דכללא הוא לכל מילי דשבת כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאיני מתכוין ובמוקצה דמשום האי כללא הוא מאי דאמרינן בפרק המצניע והאידנא דקיי"ל כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה ולא מצינו בשום מקום אחר שפסק להדיא כר' שמעון כדי שיסמכו עליו ולומר והאידנא דקי"ל כר' שמעון ויתבאר עוד בפרק מי שהחשיך בס"ד אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ח בהלכות שבת כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה

דקכ"ב ע"א א"ל כאותן של בית אביך פרש"י ז"ל שהיו קטנות אבל גדולות אסור דאדם קובע להם מקום ולפי זה הא דמסקינן לקמן בפרק כל הכלים דכל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בניטלין בשני ידים ואפילו בשני בני אדם דוקא בשאר כלים דלא קפדי עלייהו אבל פטומות כיון דקפדי עלייהו ומייחדי להו מקום לא. והקשה הרמב"ן ז"ל דבפרק כירה שריא אפילו מנורה הנטלית בשתי ידים דלא אמרי' אלא בשל חוליות א"נ דאית ביה חידקי ומשום דגזרינן אטו של חוליות וכיון דמנורה שריא פמוט נמי משמע דשרי שאין בין פמוט למנורה אלא שהמנורה יש לה קנים אילך ואילך ופמוט אין בו דאמרינן בפרק הקומץ רבה אינה באה זהב אינה באה קנים ההיא פמוט מיקרי לפי' פי' ז"ל דכאותן של בית אביך היינו שהיו גדולות שאביו של ר' זירא גבאי של מלך היה והיו יודעים שפמוטות שלו גדולות היו ואותן של בית רבי אע"פ שעשיר גדול היה לא היו בקיאין בפמוטות שלו אם היו גדולות או קטנות שאפשר שקטנות היו ולא היה משתמש בהן אלא לתשמישו בלבד והא דבעא מיני' בניטלין בשתי ידים ולא בעי מיניה בניטלין בשני בני אדם כמו ששאל בקרונות אורחא דמילתא נקט שאין דרך לעשות פמוטות גדולות כ"כ שיצטרכו לטלטלן שני בני אדם אבל מכיון שהשיב לו בקרונות דאפילו בשני בני אדם הוא הדין לפמוטות ולשאר כל הכלים. ושני בני אדם נמי לאו דוקא דה"ה ארבעה וחמשה אע"ג דאפליגו בם בירושלמי וראייה לדבר מדשרי בפרק המוציא תפילין אסיתא דדרו ליה בי עשרה ושריותא דדרו ליה בי עשרה משום דתורת כלי עליהן

מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. פי' ואע"ג דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא ואע"ג דאמרינן בנר הדלוק במסיבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור ה"מ היכא שלא עשה אותה מלאכה הא"י בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומש"ה אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קא עביד אבל כל שהדבר מוכיח שהא"י עושה מלאכה בשביל עצמו כי ההיא עובדא דשמואל דחזא דאייתי שטרא וקא קרי בכי האי גוונא אפילו יש שם רוב ישראל מותר

ואם בשביל ישראל אסור פירוש אע"ג דס"ל לר' מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בו ביום ואמרי' דרב מורי להו לתלמידי כר"מ אפ"ה מחמרינן טפי במלאכת א"י ממלאכת ישראל טעמא משום דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת א"י איכא למיחש שמא ירגילו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא והיינו טעמא נמי דבמלאכת א"י הנעשית בשביל ישראל ואפילו לערב אסור בכדי שיעשו דאלו במבשל בשבת לר' יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א"נ במזיד לר' מאיר למאן דשרי להו ההוא תבשילא במוצאי שבת לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ומיהו איכא למידק כי היכי דאסרינן משקין שזבו ופירות הנושרין שמא יסחוט או שמא יעלה ויתלוש נגזור נמי בא"י העושה לצורך עצמו שמא יעשה ישראל בידים. תירץ הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום שאין ישראל מצוי אצל א"י בשבת ויבוא להשתמש ממה שהא"י עושה לצורך עצמו וכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה ועוד דישראל מא"י לא גמר במלאכות דשבת אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתי ממילא בכי אהאי גוונא גזרינן וכ"ת א"כ פירות שתלשן א"י לצורך עצמו בשבת יהיו מותרין לישראל בשבת י"ל דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר אי נתלשו ממילא או תלשן א"י לא פלוג בהו רבנן וכ"ת תינח בפירות האילן אבל עשבים דאין דרכן ליתלש מ"ט לא שרי לישראל דאלו בגמרא אמרי דקאי לה באפה ואזלא איהי ואכלה אבל להעמיד' עליהן אסור שמא יטלטל אותן. י"ל דבעשבים וכיוצא בהן שאין דרכן ליתלש אסורין משום מוקצה דהוו להו כבעלי חיים שמתו דמודה בהו ר' שמעון ואפילו למאן דאמר חלוק היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו בהא מודה שאין אדם יושב ומצפה להם כלל והוו להו ככוס וקערה ועששית דאפילו לר' שמעון לא יזיזם ממקומם כדאיתא בפרק כירה:

ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו אבל לישראל אחר שרי כדאמרינן בפרק אין צדין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילי בהכי אלא באיסורי דרבנן אבל באיסורי דאוריי' לא דהא בפ' אין צדין לא אמרי' בגמ' מותר לישראל אחר אלא בבא מחוץ לתחום אבל ביש במינו במחובר דאמרינן התם דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו לא מפליגי כלל בין אותו ישראל לישראל אחר אלמא כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל ליכא פלוגתא בין אותו ישראל לישראל אחר. ודאמרינן בתוספתא בפי"ו דשבת חפר לו קבר לא יקבר בו אבל ישראל אחר מותר ליקבר דאלמא אפי' במלאכה דאורייתא איכא פלוגתא בין ישראל שנעשית בשבילו לישראל אחר ל"ק מידי משום דכי שרי התם לישראל אחר לאו בשבת קאמר שהרי א"א לקבור בשבת ולאו בכדי שיעשו נמי קאמר דכל בכדי שיעשו באיסור דאורייתא לא מפלגינן בין אותו ישראל לישראל אחר אלא משום דאמרינן לקמן בפ' שואל שאם חפרו הקבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית קאמר התם בתוספתא דדוקא אותו ישראל הוא דלא יקבר בו עולמית אבל ישראל אחר מותר בכדי שיעשו אבל לעולם בכל שנעשה בו איסור תורה ליכא פלוגתא בין ישראל זה לישראל אחר לא בשבת עצמה ולא בכדי שיעשו ולא עוד אלא אפילו באיסורין דרבנן נמי איכא למימר דכי מקלינן בהכי ה"מ באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום זה היא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורי אפילו דרבנן לא:

מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דמדנקט לבהמתו ולא נקט מלא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכי האי גוונא אפילו בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהני לי' מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור לשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו משום דאהני לה מעשיו שאי אפשר לה לירד לבור ולפי' התיר לישראל לאכול מפת שהכניס א"י בשבילו בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד דהא לא אהנו ליה מעשיו שיכול היה הישראל לילך שם למקום שהפת שם ולאכול ממנו כ"כ הר"ז הלוי ז"ל בשם חכמי נרבונה ז"ל. אבל ה"ר יונה ז"ל הקשה לר"ת ז"ל ממתני' דהכא דקתני א"י שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והתם מאי אהני ליה והא אמרי' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים וכדתניא במכלתא למען