ריטב”א על שבת פא

כך תירצו הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב האלפסי ז"ל. ויש לזה הוכחה בירושלמי. ואעפ"כ כיון דלא אשכחן בגמ' דילן מי דמפליג עליה דרב יהודה בהדיא למנקט כוותי' עדיף טפי ולומר שאף כיוצא בזה אינו אלא גורם ולא מקרב וכן הסכמת הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שבת וכן דעת הרמב"ן ז"ל

ע"ב נר שע"ג הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת פי' דוקא בנר של חלב ושל שעוה דאלו בנר של שמן כיון שא"א שלא ישפך מן השמן וקיימא לן דמסתפק ממנו חייב משום מכבה פסיקי הוי ואסיר דאי אפשר בלא כבוי: והא איפכא שמעינן להו פי' עיקר קושיין מדרבנן קא רמי דבמתניתין סבירא להו גורם כבוי מותר והוא משמע דסברי אסור אבל ר' יוסי בין במתני' בין בברייתא משמע דסבירא להו דגורם כבוי אסור ומיהו דידיה אדידיה נמי לא אתי שפיר דבמתני' מחמיר טפי מדרבנן ובברייתא מיקל טפי

אלא לעולם לא תיפוך וברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא והכי קתני כו'. וא"ת ולמה לן לחסורה נימא איפוך ברייתא ורבנן לדבריו דר"י קאמרי ליה דלדידהו אפילו דרכן להשתכר נמי שרי י"ל דלא מצינן למימר הכי דאי ריש ר"י אמאי לא שרי' אלא בכלי מתכות הא במתניתין מוכחא להדיא דאפילו בכלי חרס שרי מדקתני ר"י אוסר בחדשים אלמא בישנים שרי: חציצה תיפוק ליה משום דיו. פי' לדידך דסבירא לך דגמי כי מיהדק הוי חציצה תיקשי לך אמאי לא הוי חציצה משום דיו אלא מאי אית לך למימר דדיו היינו טעמא דלא הוי חציצה משום דכוי מיעוטו שאינו מקפיד נמי כי מיהדק לא חייץ משום האי טעמא גופה ומשני בלחה כלומר דדיו לא חייץ משום דמיירי בלח הלכך הדרא קושיא דגמי לדוכתא

דקכ"א ע"א נכרי לדעתא דנפשיה קא עביד פי' שכל שהוא בן דעת אפילו כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתא דנפשיה מיקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו או עכשיו או אחר זמן אבל קטן שאין לו שיקול הדעת אינו עושה אלא מפני שמכיר שאבוה ניחא ליה בהכי אדעתה דאבוה מיקרי הלכך אסור ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שכתב בפרק חרש ביבמות דלדידן דק"ל דאפילו בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן ספי' לי' בידים וכבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא לדידן דק"ל כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הכא שאני דכי ספי' ליה בידים ה"מ לצרכו אלא אדרבה מחי' בידי' כדמוכחא שמעתין

ע"ב צואה של קטן והא חזיא לכלבים וכ"ת כיון דלא חזיא אתמול לא והתני' נהרות המושכי' כו' זו היא גירסת רש"י זכרונו לברכה ופירוש דהא צואה כיון דעבידא דאתיא דעתי' עילויה ואם תאמר מדאמרינן בריש מסכת ביצה אי בתרנגולת העומדת לאכילה כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מוקצה הוא ואמאי הא ביצים עבידי דאתו. י"ל היינו טעמא כיון שהתרנגולת עצמה אסורה אף הביצה הפורשה ממנה אסורה דכיון דאגודה בגופה כגופה דמיא וכי היכי דאילו שחטה ומצא בה ביצה במיעיה אסורה אף זו אסורא. ואכתי איכא למידק מדתנן לקמן בפרק נוטל גבי עצמות וקליפין דלמאן דאית ליה מוקצה מסלק את הטבלא כולה ומנערה כלומר אבל לא מצי לטלטולינהו וכיון דמדין מוקצה אתיא עלה אפילו דברים דראויין לבהמה מיירי דאי לא תיפוק לי' דהרי הן כאבנים בעלמא אלא ודאי בראויין לבהמה עסקינן אלמא אע"ג דעבידי דאתו דהא מידע ידע דאוכלין אית בהו עצמות וקליפות אפי' הכי חשיבי מוקצה והכי משמע פ"ק דביצה גבי אפר כירה דאמרינן אבל הוסק בי"ט אסור ואמאי והא אפר עביד דאתי שכבר הוא יודע שיש לו להסיק עליו המוכנין לתבשיל שלו ותירץ הרמב"ן ז"ל שאין אדם נותן דעתו אלא על עיקרו של דבר אבל לא על הפסולת היוצא ממנו ומש"ה אע"ג דעצמות וקליפי' ואפר כירה עבידי דאתו לא יהיב אדם דעתי' עילוייהו זהו לפי גירסת רש"י ז"ל אבל הגאונים והרב אלפסי ז"ל אינם גורסין כן אלא ה"ג צואה של קטן גרף של רעי הוא וה"פ דלא קשיא ליה אמאי לא מטלטל צואה משום דעבידא דאתיא כי היכי דשריא נהרות המושכים ומעיינות הנובעין משום דלא דמי דהתם ודאי אתי וצואת קטן לאו ודאי היא דאתיא בשבת אלא הכי מקשה תיפוק ליה דחזיא לטלטלה משום דגרף של רעי הוא ואמר ליה היכי אתנייה אימא על צואת תרנגולת מפני קטן סוף סוף גרף של רעי הוא ושני' בחצר אחרת זו היא גרסתם ז"ל ולא תיקשי לך אמאי אמר ליה דמתני' שטיותא לבריה דכי היכי דכי מתני' צואת תרנגולין צריכי לאוקומה בחצר אחרת נתני נמי צואה של קטן ונוקמה בחצר אחרת ולא תיקשי לך גרף של רעי הוא לאו קושיא היא דתנא ודאי אורחא דמילתא קתני וצואה של קטן בחצר דידיה הוא דשכיחא ולא בחצר דלא דידיה ובחצר דדרו ביה שרי לטלטולה משום דגרף של רעי היא הלכך קשיא אבל צואת התרנגולין דרכה להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מהם הלכך לא שרי לטלטולה משום גרף של רעי אבל בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך שם לפעמים כופין עליה את הכלי:

ברצין אחריו ודברי הכל יש מפרשים דאמתני' קאי וה"ק לעולם לר' שמעון כיון דליכא איסור דאורייתא כל המזיקין נהרגין בשבת אע"פ שאין רצין דבמקום היזיקא דרבים לא גזרו רבנן והיינו דר' יהושע בן לוי וברייתא דקתני חמשה נהרגין בשבת דאלמא הני ותו לא ככולי עלמא אתיא ולומר שאפילו ר' יהודה מודה בחמשה אלו שכל שהן רצין אחריו נהרגין מפני פקוח נפש. ולא נהירא דמדקתני בברייתא ה' הוי משמע ה' ותו לא וכיון שכן לאו דברי הכל היא אלא ר' יהודה בלחוד. לפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שפירש"י ז"ל דמילתיה דר' יהושע בן לוי הוא דמוקמי' ברצין אחריו ודברי הכל דכיון דרצין אחריו אפילו ר"י מודה בה משום פקוח נפש אבל ברייתא בשאין רצין אחריו ור' שמעון היא דנהי דלדידיה ליכא איסורא דאורייתא אפ"ה לא שרי' איסורא דרבנן להדיא אלא בחמשה אלו שנזקן מצוי אבל באחריני לא שרי' להדי' לפי תומו וכמו שנכתב לפנינו בס"ד וכן פירש הריא"ף ז"ל ולפי פי' זה משמע דה"ג ואנא מתריצנא ליה דאדר' יהושע בן לוי קאי ולא גרסינן אנא מתריצנא לה דא"ה משמע דאברייתא קאי אלא שאפשר ליישבה שכיון דמוקמי' דר' יהושע בן לוי ברצין אחריו ברייתא ממילא מתרצה ומ"ה שייך שפיר למימר ואנא מתרצנא לה:

נחש דורכו לפי תומו. פרש"י ז"ל דלאו שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא שאם הולך ונחש או עקרב לפניו אינו צריך לישמט ממנו אלא דורסו והולך לו ואי מאית שפיר דמי כיון שאין לכך נתכוין משום דדבר שאין מתכוין אפילו לר' יהודה מדרבנן הוא והיכא דשכיח היזיקא לא גזור. ולא דייק דלישנא דדורסו לא משמע הכי ועוד מדאמרי' אמר להו צירעא אני הורג משמע דאפילו בכונה ועוד דברוק ונחש בתרוייהו אמרינן דורסו לפי תומו ואם איתא דדורסו לפי תומו בלא מתכוין משמע וכדברי רש"י ז"ל היכי אמר להו אבא בר מרתא לבי ריש גלותא דבעי למסחף מנא ארוקא לא צריכתו הכי אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו דאכתי צריכי למיסחף עליה מנא עד שיזדמן מי שידרסנו לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין ובהכי שרי' וכדר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומיהו להורגן להדיא אסור דכיון שאין היזיקן מצוי אלא בחמשה השנויים בברייתא כל כמה דאפשר לשנויי בהריגתן משנינן. ונמצא פסקן של דברים שכל המזיקין ברצין אחריו נהרגין בשבת להדיא וחמשה השנויים בברייתא מתוך שהזיקן מצוי אע"פ שאין רצין נהרגין ג"כ להדיא אבל שאר המזיקין שאינן רצין אין נהרגין להדיא אלא דורסן לפי תומו ומהא משמע דקי"ל כר' שמעין במלאכה שאינה צריכה לגופה דהאי הוא טעמייהו דהני אמוראי דשרו בנחש ועקרב לדורסן לפי תומו וכן פסק ר"ח ז"ל כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאשכחן לי' לרבא שהוא בתרא לקמן בפרק נוטל דס"ל כוותיה דאמר תינוק מת וכיסו תלוי בצוארו פטור ואקשינן וליחייב משום תינוק ושני' סבר לה כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ור' אבא נמי