ריטב”א על שבת עז

דף קי"ב התם מינטר הכא לא מינטר. וא"ת ואי לא חש לטלטולי היכי שרי משום דלא מינטר וי"ל דבחצר דמינטר מקצה איניש דעתיה מיניה עד דמתקן ליה אבל בכרמלית כיון דלא מינטר לא מקצה לי' איניש אלא דעתיה עילויה לטלטולי ע"י גמי לח

אימור דאמר חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא הכא למילתיה לא מנא הוא. וא"ת אי הכי מאי מקשינן לעיל כי מוקמינן לה כרבנן אבל לחליצה דלאו מנא הוא והתנן חלצה בשל שמאל בימין לימא התם משום דלמילתיה מנא הוא אבל הכא למילתיה לאו מנא הוא דאפילו לרבנן משוו לה מנא אלא משום דמיחזי לאפוכה משמאל לימין אלמא דלמילתי' דהיינו שמאל לאו מנא הוא וי"ל דלרבנן ליכא למימר הכי דהא כיון דלדידהו מנא הוא משום דחזי לאפוכה אע"ג דשמאל לאו מנא הוא מה בכך אדרבה טפי קרינן ביה מנעל של ימין אבל לר"י דמבטל ליה מהשתא מתורת כלי כיון דלאו מנעל הוא כלל היאך אשה חולצת בו: ע"ב אבל טמא מגע מדרס פירש"י ז"ל לפי שנגע בעצמו כשהיה טמא מדרס ואם תאמר וכיון שכבר היה טמא מדרס היאך יקבל טומאת מגע נימא שבע ליה טומאה דהכי אמרינן במנחות בפרק הקומץ תירצו בתוספות דהיינו טעמ' משום דכשתקן אזן ראשונה חל טומאת מגע ומדרס אאזן לפי שהוא נעשי' חלק מן הסנדל וכיון דמדרס ומגע מדרס חלין כאחת ליכא למימר שבע ליה טומאה וכ"ת תינח אאזן סנדל מא"ל הא שבע ליה י"ל דמגו דחיילא טומאת מגע אאזן שהוא חלק אחד מן הסנדל חיילא נמי אכולה סנדל

דקי"ג ע"א מתני' כלל א"ר יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו איכא למידק מדקתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא א"כ היכי קתני רבי יהודה מתיר משמע לכתחילה ועוד דהא אפילו רבנן לא מחייבי ביה חטאת אלא מיסר אסרי וי"ל דר"י לאו אדרבנן קאי אלא מילתא באפי' נפשה הוא וכללא הוא דכייל לאפוקיה מכלליה דר"מ דר"מ כייל לעיל ואמר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו ורבי יהודה פליג עליה ואמר דלאו בהאי כללא תליא מילתא אלא אם כן הוא קשר של קיימא אם לאו

קושרין דלי בפסיקי' אבל לא בחבל כתבו בתוס' דהיינו דוקא בדליים שקבועים בבור אבל כגון דליים שלנו שאינן קבועים בבור אפילו חבל דעלמא שרי דכיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה לא הוי קשר של קיימא: ע"ב שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פרש"י ז"ל כגון מקח וממכר וחשבונות והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך ועיקר הפי' מפורש בירושלמי לומר שאפילו דבור בעלמא אסור לרבות בו כדרך שהוא מרבה בחול דגרסי' התם א"ר חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת אמר רבי שמעון בר אבא רשב"י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגיין אמר לה אימא שבתי היא תני אסור לשאול צרכיו בשבת רבי זעירא שאל את רבי חייא בר אבא מהו מימר רועינו פרנסנו א"ל טופס ברכה כך היא

ליעבד זימנין דמיתוסן מיני' מנא ואתי לידי סחיט'. וא"ת אמאי אצטריך למימר ואתי לידי סחיט' אפי' היכא דלא סחיט מידי אסור דהא אמרי' בזבחים בפ' דם חטאת שרייתו זהו כבוסו י"ל דאי הכי ה"מ בבגדים המטונפים דמכבסי בהכי אבל בבגדים שאינן מטונפים לא א"נ כי מתסר ה"מ דיעבד דרך ליבון אבל כל כה"ג אינו דרך ליבון אלא דרך טינוף ומהא טעמא נמי אמרינן בפ' י"ט שכל נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואמרינן נמי בפ' יה"ך גבי מי שהלך להקביל פני מי שגדול ממנו בחכמה עובר במים עד צוארו ולא אסרינן משום כבוס שאין דרך כבוס בכך וכדפרישת וא"ת מ"מ נגזור דילמא אתי לידי סחיטה וכדגזרינן הכא וי"ל רלא אסרינן אלא במי שנפלו בגדיו במים דרך מקרה אבל מי שמכניסן במים מדעתו כי הני גווני דכתיבנא לא גזרינן דהא אית ליה היכרא ונזכר הוא ששבת היום כיון שאינו פושט בגדיו ומ"מ למדנו שאסור לזרוק מים על המפה שנפל עליה יין וכן על הבגד שלכלך תינוק מימי רגליו דבכה"ג שרייתו זהו כבוסו ומיהו בעור שרי דבעור לא אמרינן שרייתו זהו כבוסו כדאמרינן התם בפרק דם חטאת ולקמן בפ' נוטל אמרי' היתה עליו לשלשלת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אלמא בשל עור נ"א שרייתו זהו כבוסו: דף קי"ד ע"א וליתקע כי היכא דלידעו דחלבי שבת קרבין ביה"ך פי' דלאו שלא יקריבו חלבי יה"ך בשבת לא צריך שכיון שאינן רואין שום קולא בשבת מביוה"כ ולא ביה"ך מבשבת מסתמא לא יקריבו של זה בזה אלא מיהו ליתקע כי היכי דלכשיראו שתוקעין מיה"ך לשבת ואין תוקעין משבת ליה"ך וממילא יבינו דחלבי שבת קרבין ביה"ך וא"ת ל"ל למימר כהנים זריזים הם תיפוק לי שאין דוחין שבות להתיר ועוד שזו שבות רחוקה היא וי"ל שתקיעה זו אף לאסור היא משמשת שמכיון שהן יודעים שחלבי שבת קרבין ביה"ך כדי שלא יטעו לומר שאף חלבי יה"ך קרבין בשבת צריך לתקוע כדי להפרישן שאע"פ שאם לא היו תוקעין כלל היו מקריבין של זה בזה מ"מ כיון שכשתוקעין מתיך התקיעה ניכר שחלבי שבת קרבין ביה"ך נמצא אף שתקיעה זו לאסור היא משמשת לומר שאין חלבי יה"ך קרבין בשבת נמצא שהוא שבות קרובה לאסור אבל בתוס' תירצו דכי אמרינן לקמן ששבות קרובה התירו כו' אתא לדחויי נמי הא דאמרינן ליתקע כי היכי דלידעו שחלבי שבת קרבין כו' ואמאי ליתק' כי היכי דלידעו דשרי שחיט' לאלתר וא"ת למה לן תקיעה להכי הא מכי מבדלינן ידעינן דשרי וי"ל דהבדל' לא מפרסמא מילתא לרבים שאין קולה נשמעת ומש"ה מקשינן ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביום הכפורים ולא פרכינן נבדל משום דלא מפרסמא מילתא דהבדלה וכדכתיבנא

ומדאמרן ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו לא תידוק מינה דבשאר מוצאי שבת תוקעין להתיר את העם במלאכה דהא קתני רישא כל מקים שיש הבדלה אין תקיעה ובברייתא בבמה מדליקין לא תני אלא תקיעות בערב שבת ואם איתא היכי אפשר דלא לישתמיט תנא למתני בשום דוכתא תקיעה דמוצאי שבת אלא הכא היינו טעמא דאקשינן וליתקע כי היכי דליתעסקו במלאכת י"ט שהיא מצוה אבל במלאכת חול מאי איכפת לן אי עביד לאלתר אי לא עביד דליתקע כי היכי דלידעו דשריא במלאכה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שלמד מכאן שתקיע' בכל מוצאי שבת להתיר במלאכה ולא מחוור כדכתיבנא מותר בקניבת ירק. פרש"י ז"ל להסיר העלין הנעים ולא מחוור דא"כ היינו בורר ובתוס' פי' דהיינו לחתוך הירק אבל לא דק דק דא"כ הוה לי' טוחן וכדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן ובירושלמי פירשו הדחת ירק דגרסינן התם ויבדיל שכן מותר הוא להדיח כבשין וסלקין והכי איתא בתוספתא: לעבור עליו בעשה ול"ת פי' ור"י אמר לך אנא דאמרי כאידך ברייתא דתניא כוותיה א"נ רבי יוחנן תנא הוא ופליג ומיהו בפ"ק דכתובות משמע דל"א בדר"י תנא הוא

דף קט"ו ע"א מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש היינו טעמא דלא שרינן קודם לכן מפני שנראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלן לצורך הערב ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא משום שקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דילמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה דומה לו כמי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול הילכך לא חיישינן דילמא אתי למיכל ופי' עגמת נפש היינו לומר שחששו לעג"נ והתירו עכשיו כדי שלא יצטרך לתקן את מאכלן בערב ותהא נפשו עגומה עליו ורש"י ז"ל לא פי' כן ואין פירושו נכון כלל: אתאי איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסור. אפשר דמהכא משמע דקניבת ירק בטלי בטולה ולפיכך לא הביא הרב אלפסי ז"ל מזה כלום אבל הר"ם במז"ל פסק להתיר וביה"ך שחל להיות בשבת הוא אוסר ודלא כרבי יוחנן ואף הוא ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות שביתת עשור שכבר נהגו בשנער ובמערב שלא לקנב את הירק וכיוצא ביום הכפורים אלא נוהגין בו כשבת לכל דבר: