ריטב”א על שבת עה

פעמים אדם צדן שלא לצורך דהיינו כדי שלא יזיקו ומשום הכי תלוי פלוגתא בסופא

גמרא מאן ת"ק ר' יהודה הוא דאזיל בתר גושתא. פי' אבל רבנן לא אזלי בתר גושתא. ואותן שעורותיהן כבשרן מדכתיב הטמאים מפקי' להו הלכך דוקא לענין טומאה אבל נענין שבת יש להן עורות והך סוגיא עלה דרב קיימא ואיהו דאמר התם בפרק העיר והרוטב דתנא דמתני' דקתני ואלו שעורותיהן כבשרן לאו בתר גושתא אזיל ותני תנשמת בהדייהו אבל סוגיין דהעור והרוטב לא שלא הכי אמרי' התם דכיון דתנא דמתני' לא תני תנשמת ש"מ דאיהו נמי בתר גושתא אזיל ולא פליג עליה דר' יהודה אלא בגושתא דהלטאה לפום ההיא סוגיא ודאי אפילו לענין שבת אין להם עורות כיון דטעמיה משום גושתא: מאן תנא א"ר יהודה ר' אליעזר היא. פי' דהוה ס"ד דתנן דפליגי עלייהו דר' אליעזר פטרי בכל דבר שאין בו גידין ועצמות לפי שכיון שאינו מתקיים שנים עשר חודש הרי הוא כמת ופטור מאלים מאדמים מה התם דיש בהם גידין ועצמות והכי איתא בירושלמי פ"ק ואתא רב יוסף ופליג ואמר דלא גמירי רבנן מאלים מאדמים אל דבעינן שיהא פרה ורבה אבל גידין ועצמות לא בעינן הילכך ברמשין שהן פרין ורבין חייב לדברי הכל: הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי פוטר פי' פטור אבל אסור וכתבו בתוספות וש"מ שאם ירא שמא ישכנו וכ"ש אם נושך אותו שיכול להסיר שאינו אלא כמתעסקין מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים: הכי נמי חייב משום עוקר דבר מגידולו. הקשה הרמב"ן ז"ל דהא תולש כנף מן העוף וכן מגוזז כשהן חיין לא מחייב תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז וכך הנוטל שערו ושפמו וצפרניו דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגידולי אלא בגדולו קרקע לפי שהוא תולדת קוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגידולי קרקע והכי נמי משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו לי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגידולו. ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב וה"ק אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידי' נשמה כיון דגידולו בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמה ממנו דלאו מי אמר רב ששת כגדולי קרקע דמי דתלוש כשותא מהיזמי שיניקתו תלויה בהיזמי כדאמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין דקטלין ליה להומתא ויבשה כשותא ומחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדת קוצר הכי נמי בגידולי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא נמי נטילת נשמה דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד וסירכא דלישנא נקט. וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכותיו ומ"ש בירושלמי בפ' כלל גדול רבנן דקסרין ההין דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילן מחמתו חייב משום קוצר לא אתי בשיטתא דג' אילן

דף קח ע"א אמר ליה שמואל לקרנא גברא רבה קאתי וחש במעיה וחזנהו שמואל ממיא קא דלי ועכרי זו היא גירסת ר"ח ז"ל. ופי' ששמואל שמע דגברא [רבה[ אתי ולפי שראה המים עכורין חשב בלבו ששתה מהן והיה יודע בדרך חכמת הרפואה שהמים העכורין משלשלין ומשום הכי אמר דחייש במעיה: ע"ב אלא אמר רבא לאסור וכן א"ר יוחנן לאסור. ולא קיי"ל כר' יוסי כדאמרינן בפרקא קמא דעירובין אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחי הלכך אין עושין הילמי שהוא מי מלח מרובין אבל מי מועטין לצורך טבול אותה סעודה מותר. ומיהו אפילו מועטין כל היכא שיש שני שלישי מלח אסור וכדאמר אביי בסמוך

דק"ט ע"א עלין אין בהם משום רפואה. פרש"י ז"ל באכילתן ולא נהיר דדבר הלמד מענינו הוא וכולה שמעתא ברפואות שע"ג העין עסקינן. ועוד דא"כ כי קאמר רב ששת גרנידא אפי' לדידי מעלי לי למיסר אכילתה אתי וא"א דהא תט כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. ואי אפשר לומר שהגרגר אינו ראוי לאכילה ואינו ככל האוכלין דהא אמרינן במסכת סוכה הפגיס הגס והגרגר פטורין לפי שאין משתמרין ואם אינו אוכל תיפוק ליה משום שאינו אוכל אלא על כרחין אוכל הוא וכן הוא בוודאי דגרנידא מיכל אכלי לה אינשי ומאכל בריאים היא. אלא עיקרן של דברים כפי' ר"ת ז"ל שפירש שמותר ליתן עלין של ירק וכיוצא כעין לצנן. וטעמא דמילתא מפני שנראה כמקר וכן זה שפי' רש"י ז"ל שרקא טויא לטוח גדי שלוק בביצי' טרופות ובלבד שלא יהא חם כ"כ שיתבשלו בו אינו מחוור דא"כ פשיטא דמותר והיאך רב חייא בר אבא אומר אין זה תיקון שיאסר. ועוד שאין זה דומה לנתינת מים ויין צלול המשמרת דוקא מייתינן עלה אלא עיקרן של דברים כפר"ח ז"ל שהוא מי האבטיחים שמצננין אותן במשמרת לנקפן ועבדי לה לשלשולי וכיון דמתאכיל האבטיח עם בני מעיו בלא סנון מותר וקרי ליה שרקא טויא לפי שכך לטפול הדלעת בבצק והיא נצלית באויר: ופעפועי ביעי פי' ר"ח ז"ל דשם עשב הוא כדאמרינן בפרק בכל מערבין מערבין בפעפועין ופי' בירושלמי בסוף מסכת פאה קקולי ורש"י פי' שם בעירובין שהם ירקות ששמן בוטילש: נותן אדם יין צלול ומים צלול לתוך המשמרת בשבת ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה וכאותה שאמרו בריש פרק במה טומנין גבי סודרא אפומא דחביתא אסור ואמרינן עלה ומאי שנא מפרנוקא התם לא קפיד הכא קפיד: אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה. קשיא לי ר' יוחנן גופיה מאי סבירא ליה וכי מה ענין טומאה אצל שבת ונ"ל דסבירא ליה דכי הדדי נינהו מדתנן במסכת מקוואות המים המוכן פסולים למי חטאת וכשרים בטבילה ומטהרים בזוחלים ואלו הם המים המוכן המלוחין והפושרין הילכך סבירא ליה לרבי יוחנן לר' יהודה דמפיק מקרא דים הגדול במקוה היינו טעמי' דקרא לפי שאע"פ שכל המים מלוחים הם ים הגדול נשתה מהם שהוא מלוח יותר ומ"ה פסולים למי חטאת הלכך לענין שבת נמי מההיא טעמא גופיה אין רוחצין בו אע"פ שרוחצין בשאר ימים ולר' מאיר דאמר כל הימים כמקוה אלמא לאו מפני מליחות שבהן פסלה אותן תורה שהרי שאר ימים אין מלוחין כל כך ולדידיה הוא דאיכא למימר דלענין שבת נמי לא שני לן בין ים הגדול לשאר ימים ואפילו הכי אתקיף לה רב נחמן בר יצחק דאמר דכי היכי לר' מאיר לא תליא בטעמא אלא בגזירת הכתוב הכי נמי איכא למימר לר' יהודה במה דברים אמורים בשלא נשתהא אבל נשתהא אסור פי' אמימרא וימא של סדום בלחוד קאי אבל במי טבריה אפי' לשהות נמי מותר וראייה לדבר דהא קתני בברייתא דזימנין במי טבריה או בים המלח ואי בשלא נשתהא אפילו במי משרא נמי אלא ודאי בשנשתהא ואפילו הכי הכי קתני רוחצין במי טבריא

ע"ב ים הגדול אים הגדול ל"ק הא ביפין שבו הא ברעין שבו. פי' דביפין אפילו נשתהא שרי אבל ברעין שבו נשתהא אסור אבל לא נשתהה אפי' ברעין שבו שרי וראייה לדבר דקתני איסורא דים הגדול דומיא דאיסורא דמי משרא דוקא נשתהא אבל לא נשתהא שפיר דמי הכי נמי בים הגדול ומי שרי על כרחין כיון דמקשינן הכי ש"מ דמאן דשתי תרין בשכרא ודאי מעקר והרי בפסיק רישיה ולא ימות דאי לא תימא הכי מאי קא מקשינן דמי שרי אין הכי נמי דשרי לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כוותיה אלא ודאי כדאמרן אבל רב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות שלא אסור למשתי כסא דעקרמא אפילו מעלי לגופא דכתיב ובארצכם לא תעשו ואע"ג דלא קא מכוין וקיימא לן כר' שמעון בדבר שאין מתכוין ה"מ לענין שבת אבל במילי דעלמא כר' יהודה קיי"ל והקשו בתוס' עליו דמשמע וודאי דליכא פלוגתא בין שבת לשאר איסורי מדאמרינן לעיל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן הנזיר חופף ומפספס אלמא ר"י כר"ש סבירא ליה בשאר איסורי דאע"ג דרב סבירא ליה כר' יהודה בין לענין שבת בין לענין שאר איסורי הא קי"ל דרב ורבי יוחנן