ריטב”א על שבת עד

ואינן מגופן וראויות מלאכות הללו ליתבטל ולהיותן טפילה לאותן תיקונין שהן נעשות בשבילן כפי מנהגו של עולם ובכה"ג לר"ש פטור ורבי יוחנן שתקיה לרבי אבהו דאמר ליה שאינה משנה שאין ללמוד מקלקל גמור בחובל ומבעיר ממילא והבערה דבת כהן משום דבהנהו הרי הוא מתכוין לדבר ואע"פ שאותו דבר אינו מגופו של מלאכה אין המלאכה מתבטלת ונגררת אחר אותו דבר כדי שיפטר עליה שאותו דבר אינו יוצא מטבעה של אותו מלאכה אלא מחמת מצותו של מקום הילכך כל שעושה מלאכתו בכונה מלאכת מחשבת מקריא להיות מחייב עליה אבל מקלקל גמור מלאכה של שטות היא ואי אפשר שתהא קרויה מלאכת מחשבת שיתחייב עליה הילכך אם תמצא לומר משנה אליבא דר"ש חובל בצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו שהוא מתכוין לאיזה דבר ואע"פ שהיא מלאכה של קלקול חייב עליה לרבי שמעון בין שתאמר שיהא אותו התיקון מועט שיש בה מגופה של מלאכה או שאינו מגיפה של מלאכה שאם הוא מגופה של מלאכה (בין) אינו בדין שיהא פיטר אותה ואפי' תאמר שאינו מגופה של מלאכה כיון שאין דרכן של בני אדם לחבול בשביל כלב או להבעיר בשביל האפר אלא זה בלבד הוא שעשה כן מפני שהיה צריך לרפואה או לכיוצא בה הילכך אין המלאכה נגררת אחר אותו תיקון כדי שיפטר עליה משים מלאכה שאינה צריכה לגופה ולפי' הוא חייב עליה אליבא דר"ש ולר"י פטור כיון שהיא מלאכת קלקול דליכא למילף ממילא דמה לי מתקן מילה מ"ל מתקן כלי כלומר דתיקון חשוב גמור הוא ואע"פ שאינה מגופה של מלאכה לא איכפת ליה לר"י כנ"ל

ע"ב ואין נותנין לפניהם מזונות פירש רש"י ז"ל דכיון דמוקצה הן לא מצי למטרח עלייהו והקשו עליו בתוס' דהא תנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואח הנבילה לפני הכלבים ולקמן נמי אמרינן שמטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ומאן דאסר נמי התם לא אסר אלא משום שאין דרכן של ישראל לגדל עורבים וי"ל כלבים ועורבים שאני מפני שהן מיוחדין לצורכן ונתן דעתו עליהן מאתמול אבל דגים שבביברין וכן חיה ועוף כיון שאין מזומנים לו לאדם ואין ניצודין לו אסור ליתן לפניהם מזונות אבל הניצודין כגון ביבר קטן מתוך שדעתו של אדם עליהן מותר שהרי תרנגולת העומדת לגדל ביצים אע"פ שמוקצית נותנין לה מזונות וכן מפורש בירושלמי כדברי רש"י ז"ל דגרסי' בפרקין לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן הא למה זה דומה לנועל את ביתו כדי לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו פי' כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעול אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאלו צד אותו מפני שאלמלא נועל אותו במנעול שמא היו הדלתות פותחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי נצוד מחמת השני א"נ כגון שהיה צבי קשור בבית ובא זה ונעל שאע"פ שנטר הצבי אין אומרים לו שיפתח ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף שני זה כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם שאחר שנסתלק הראשון. והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לכתחילה לנעול ביתו לשמור ביתו אע"פ שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין ר"י ב"ר בון בשם ר' חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחלה של דגים עמו מותר ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חנינא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאלו צורך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוין שיהא צבי נצוד בתוכו ע"כ לשונו ז"ל. ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ושאי אפשר שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו בכולה מכילתין דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וזה שאמר בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אע"פ שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו וסמכו ענין זה לתינוק המבעבע בנהר ומפקח בגל ולא שיהו דומות ממש לעניינן לפי שבענין פיקוח נפש אפילו מתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פקוח נפש מותר וכיוצא בזה אמרו בגמרא דילן במס' יומא והטעם מפני שהיא מלאכת מצוה וחובה היא עליו ולפיכך אע"פ שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע לשום ענין שפקוח נפש המוטלת חובה עליו אבל במלאכת הרשות חס ושלום ששנו את הלשון בירושלמי דגבי צבי אמרו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי ולא אמרו ונתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי וגבי תינוק אמרו ונתכוון לעלותו ולעלות כו' אלא שסמכו הענין לומר שבשניהם נעשית מלאכה אסורה עם מלאכה מותרת והוא מותר אבל לא שיהו עניינם דומין זה לזה כנ"ל

פי"ד שמונה שרצים

דף קז ע"א מתני' החובל בהן חייב פי' החובל בהן עד שנצרר הדם דכיון שיש להן עור הוא מעכב את הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב על נפש שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אלו הי' נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור אבל יצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' ואלו טריפות וללשון שני שפרש"י ז"ל דהחובל בשמונה שרצים חייב משום צובע כיון שיש להם עור משא"כ בשאר שקצים ורמשים דכיון שאין להם עור לא שייכא בהו צביעה א איכא למידק דאי ניחא ליה בצביעות עורן דלחייב משום צובע דהא חזינן בפ' כלל גדול דאצטריך רב למיתן טעמא למילתיה דאמר השוחט מחייב משום צובע משום דניחא ליה דליתום בית השחיטה דמא כי היכי דליחזי אינשי וליתו ולזבנו מיניה וכדאיתא התם וכיון שכן הכא דלא ניחא ליה בצביעה כלל אמאי מחייב משום צובע ותו קשיא עליה דאי הכי היכי אמרינן בפרק ואלו טריפות דאפי' בשאר שקצים ורמשים אם יצא מהם דם חייב הכא כיון שאין להם עור אין כאן צביעה יצא מהן דם מאי הוי אלא ודאי חיובא לחובל משום נטילת נשמה וזו שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים א"ר יוסי הא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדמים אודם בשפה חייב והמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ע"כ היינו לומר דכל חבורה במקום שהוא רוצה בצביעתה כמו שהיו רוצין במשכן איכא נמי משום צובע כשורט גופה דאית בה תרתי וכדאיכא לקמן בפרק כלל גדול אלא מיהו איכא למידק פוצע חלזון ומוציא דמו לחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ואמאי אמר ר' יהודה לעיל בפרק כלל גדול דלא מחייב בפציעה אלא משום דישה ולרבנן לא מחייב עלה כלל ליחייב משום נטילת נשמה שהרי ודאי כיון שר' יהודה מחייב משום דישה אלמא פוצע מוציא דם וליחייב משום נטילת נשמה וצ"ע: והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. פרש"י ז"ל דשלא לצורך פטור משום שאר במינו ניצוד. ולא נהירא דאי הכי אפילו לצורך נמי ליפטר אלא משמע דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק כל צורכן לצורך הוא אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק