ריטב”א על שבת עב

דלא ניחא ליה שרי ויתבאר דעתו לפנינו בס"ד

המעבד כל שהוא לאו דוקא דהא אמרינן בפ' המוציא דשיעור המעבד כדי לכתוב קמיע אלא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שיעבד את כולו נקט איהו כל שהוא

ע"ב שלא יכתוב אלפין עיינין. פרש"י ז"ל שהוצרך לומר כן מפני שדומין בקריאתן ויש בני אדם שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ואחרים אומרים שלא יכתוב האלף בענין שיראה ממנה צורת עין הפוכה שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאלו הוא עין הפוכה כזה $$ציור בספר$$ ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האלף שאלמלא כן אפי' כשירחיק ממנה הרגל שלא היתה צורת עין. טיתין פיפין. כלומר שלא ירחיק הקו האחרון מן הטי"ת כגון זו $$ציור בספר$$ ומכאן דקדק ר"ת ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי של טי"ת לתוכו כזה $$ציור בספר$$ שאם לא יכוף אותו אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ' שהרי קו אמצעי של פ' כפוף לתוך האות. חיתין ההין פי' שלא ירחיק הקו האחרון מגג האות כעין ה' וצריך ג"כ לעשות שני ראשין לגב החי"ת כגון זו $$ציור בספר$$ ולא סגי בראש אחד בלבד כגון זו $$ציור בספר$$ וראיה לדבר מדאמרינן בפרקים נתכוון לכתוב החי"ת כתב שני זיינין ואמרינן נמי בגמרא כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין כלומר שני ראשין יש לו לגב החי"ת. זיינין נונין פי' נון פשוטה מכאן צריך להיות הקו הארוך של נון פשוטה באמצע ראשה הגס כצורת זיי"ן כזה $$ציור בספר$$ ולא יסמוך הקו הארוך בקצה ראשו בגון ואו כזה $$ציור בספר$$ שאם כן היה לו לומר ווין נונין נונין ווין

דף ק"ד ע"א מ"ם שבלוחות בנס היו עומדין מכאן שצריך לחבר ראש הקו האחרון עם הגג כגון זה $$ציור בספר$$ שאלו היה מרחיקו מן הגג כזה $$ציור בספר$$ לא היתה עומדת בנס. מאי טעמא כרעיה דקו"ף תליא ומכאן שצריך להרחיק הרגל מן הקו"ף כזה $$ציור בספר$$ ולא שידביקהו כזה $$ציור בספר$$: ומאי שקר אחדא כרעא. מכאן שצריך לעשות סוף השי"ן חד כזה $$ציור בספר$$ ולא לעשות רחב כזה $$ציור בספר$$. כתב על גבי כתב פטור דוקא דיו על גבי דיו אבל דיו על גבי סיקרא אמרינן בפ' המביא תניין דאית שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב ובסיקרא על גבי דיו איפליגו התם אמרי לה חייב ואמרי לה פטור אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור מקלקל הוא: וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. פי' לטעמיה דרבי יהודה קאמרי ליה לדידן לאו כתב הוא כלל דהכי תנן כתב טל גבי כתב פטור אלא לדידך דאמרת דהוי כתב אודי לן מיהת לגבי כתיבת השם שאינו מן המובחר והכי איתא בירושלמי בשטתו הושיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר

רב אשי אמר אפי' תימא רבנן להשלים שאני. משמע לכאורה דדוקא להשלים הספר אבל להשלים את השם לא דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכ"ש להשלים את הספר אבל בתוספתא גרסינן כתב אות אחד להשלים את ה' אות א' להשלים את הספר חייב והכי נמי איתא בירושלמי בפרק האורג. כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זיינין. מהא שמעינן דכה"ג לא מקרי חק תוכות אינו אלא למפריד בין שתי אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלית ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו

ע"ב תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שנים חייב. וא"ת ולהוי כנתכווין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור וי"ל דהכא כשהרוצה לכתוב שתי אותיות ולא שתי אותיות ידועות לכל אותן שיזדמנו לו וכההיא דאמרינן לעיל לכל מקום שתרצה תנוח אלא שעכשיו היה מכוון לכתוב האחת מהן ועלו בידו שתים דבכה"ג נמי מתוקמא מתני' דקתני נתכוון לכתוב אחת ועלו בידו שני זיינין פטור דמשמע הא נתכוון לכתוב שתי אותיות ועלו בידו שתים אחרות חיוב ואמאי הוה ליה כנתכוון לכבות את זה וכבה את זה דפטור כדאיתא בכריתות אלא דמתניתין בנתכוון לכתוב שתים שיעלו בידו אלא שעכשיו היה כותב חי"ת ועלו בידו שני זיינין ומ"מ בדעתו הוא שאם יזדמנו לו דרך מקרה אותיות הצריכות זיון שיזדמום ומשום הכי אמרינן הא דבעיא זיוני הא דלא בעיא זיוני

דף ק"ה ע"א חביב נתתיך באומות דאנו דורשין ה"א (פחת) [בחי"ת] וכמ"ש בירושלמי פרק כלל גדול גבי אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מנין לאבות מלאכות מן התורה רבי חנינא דצפרין בשם רבי אבהו אמר חד ל' תלתין ה' חמשה דבר חד דברים תרי מכאן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה רבנן דקטרין אפילו מן אתרא לא חסרה כלום אלא אחד חד ל' תלתין ח' תמניא לא מתמנעין רבנן דרשין ביה ה' (ל' ת') [לחי"ת]

פרק שלשה עשר האורג

וחכמים אומרים בין בתחילה בין בסוף שיעורו שני חוטין פי' בסיף השיעור אבל בסוף היריעה אפי' באחד חייב כדתני' לעיל בסוף פרקין דהבונה כתב אות אחת והשלימו לספר ארג חוט א' והשלימו לבגד חייב ואוקימנא אפי' לרבנן דלהשלים שאני: גמרא חתמו אחתמו ל"ק הא ר"י הא ר"ש נראה מדברי רש"י ז"ל דהשתא דאתינן להכי לא אצטריכינן לאוקומי מתני' במת דעלמא דכיון דר"ש קתני לה אפילו במת דיליה פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. וא"ת והיכי מוקמינן למתני' כר"ש דהא קתני סיפא כל המקלקלין פטורין ואי ר"ש הו"ל למתני חוץ מחובל ומבעיר דמחייב ר"ש בהו כדאיתא לקמן וי"ל דאה"נ דהוה מצי ליה לאקשויי ליה הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה מדר"י ולמסקנא לא קשיא דכיון דאסיקנא דלרבי יהודה נמי לא מחייב בכולהו גווני אלא היכא דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה מצינן למימר דמתני' נמי רבי יהודה ומיירי בקורע בחמתו דלא עביד למרמא אימתא וקורע על מתו במת דעלמא ולא עביד דרך כבוד אלא דרך חמה וכל כה"ג אפילו לר"י פטור

ע"ב לא צריכה דעבד למירמא אימתא אאינשי ביתיה ומינה דכל היכא דלא עביד משום הכי אלא למעבד נחת רוח ליצרו בלבד פטור ולפיכך אני תמיה על הרמב"ם שכתב בפי"ב מהלכות שבת והמבעיר גדישו של חבירו או שורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם ממנו והרי נתקרר' דעתו ושככה חמתו ונעש' כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב ובחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אל מתקנין הם אצל יצרם הרע ע"כ: ואם אדם חשוב הוא חיובי מחייב אפשר לי לומר דלאו חייב בקריעה קאמר דאם איתא דבאדם כשר מחייב למה לי למתני בחכם הכל קורעין עליו אלא ה"ק אי אדם כשר הוא חיובי מחייב לבכות ולהתאבל וכיון שהוא חייב בכך אם הפריז על מדותיו וקרע אין זה מקלקל אלא זכות הוא לו או אפשר דבאדם כשר נמי חייב לקרוע וכי קתני הכל קורעין על גבי חכם משום חליצה והבראה נקטיה דאיתנהו בחכם ולא מחייב בכי האי גוונא באדם כשר

דק"ו ע"א מתניתין רבי יהודה היא דאמר מקלקל בחבורה חייב. לא מצינו עיקר זה המחלוקת בתלמוד אבל רש"י ז"ל הביאו בקשר ענין ואמר דמסקינן ליה מפלוגתיה דמלאכה שאינה צריכה לגופה דכיון דס"ל לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומילה תקון שבה אינה בגופה של מלאכה ואפי' הכי אצטריך קרא למשרייה שאלו משו' שב' לא הי' צריך כיון שאינו מגופה של מלאכה תיקון של מלאכה וכן נמי מדאסר רחמנא הבערה דבת כהן ותיקין של מלאכה זו אינו מגופה של מלאכה ואפי' הכי אסרה רחמנא ש"מ דמקלקל בחבורה חייב שאלו היה מקלקל בחבורה פטור לא היתה אוסרת אותה תורה משום תקון הנמשך ממנה כיון שאין אותו תקון מגופה של מלאכה אבל לרבי יהודה דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ליכא לאוכוחי דמקלקל בחובל ומבעיר חייב משום דמאי דאסר רחמנא הבערה דבת כהן ומאי דאצטריך למשרי מילה לאו משום