ריטב”א על שבת עא

למטה ממקום שקיעתה י' טפחים דאי משפת המים וכדאמרי' אנתר כשידלה וישק' דלי נמצא כלה מכרמלית ממש דמארעא ועד מקום דלי ליכא עשרה

דף קא ע"א אלא לאו אחודה וש"מ כחו בכרמלית לא גזרו וא"ת אדמסייע ליה מדר' יהודה לותביה מדרבנן דאמרי לא מתוכה אל הים ולא מן הים לתוכה י"ל דלא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא בגבוה עשרה מן הים דרבנן סברי דאפילו הכי אין מטלטלין להדיא מתוכה לכרמלית ואע"פ שמטלטל דרך מקום פטור דהיינו כשמעלה ידו על גבי הספינה דהוי למעלה מעשרה דסבירא להו לרבנן דאין משתמשין להדיא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור ואפילו למאן דאמר התם בעירובין דלא אמרו ברשויות דרבנן ובלבד שלא יחליפו ה"נ במניח במקום פטור אבל בלא הנחה לא ור' יהודה דקפיד באין גבוה עשרה כיון שאי אפשר מן הים לתוכה אלא דרך למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור שרי וההיא בלחוד הוא דפליגי רבנן דסברו דאף בגבוה עשרה אסור אבל מתוכה לים דהיינו דרך חזרה בהא לא פליגי והכי משמע בתוספתא דתניא התם ספינה שבים גבוה עשרה טפחים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אימר כו' אלמא בגבוה עשרה הוא דפליגי ושמע מינה כחו בכרמלית לא גזרו פי' דיקא בספינה דנא אתי לאחנופי אטו כחו ברשות הרבים לפי שעומדת בים לעולם אבל בגזוזטרא היוצאה אל הים איכא תרי לישני התם בפרק כיצד משתתפין ולחד לישנא לא שרי אלא למלאות אבל לשפוך לא משום דמחלף אטו כחו ברשות הרבים: ולא אמרן אנא בשאין בפחות משלשה ארבעה הקשו בתוס' אפילו הכי אמאי אין מטלטלין בכולן דנהי דרשות הרבים לא הוי כרמלית נמי לא הוי דהא אמרינן לעיל בפרק קמא דאין כרמלית פחותה מארבע דאין לו מקולי רשות היחיד ומקום פטור הוין י"ל דכיון דכרמלית לא בעיא מחיצות כל שיש בו רוחב ארבעה ולא הוי רשות הרבים ולא רשות היחיד הוי כרמלית אע"פ שאין בו שטח של ארבע

ע"ב לא נצרכה אלא לערב ולטלטל מזו לזו. עיין בתוספות דהא קמ"ל דסד"א דלא תיקון עירוב אלא בדבר הקבוע תדיר כגון בתים וחצרות אבל בספינות לא קא משמע לן והראב"ד ז"ל כתב דהא קמ"ל שאע"פ שמחיצות הספינות גבוהים עשרה ואין שם דבר קבוע למעטן אע"ג דבכה"ג בשתי חצירות אין מערבין אחד הכא מערבין משום דספינות לא לחצירות דמיין אלא דבכה"ג בבתים נמי מסקינן בפרק חלון במערבין אחד משום דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא וא"צ סולם קבוע ולא סולם עראי להתירו: נפסקו נאסרו פי' דאף ע"ג דבמסכת עירובין מפקינן דהיכא שעירבו דרך הפתח ונסתם הפתח אמרינן דשבת הואיל והותרה הותרה הכא שאני דכיון דניידי ולא קביעי גזרינן דילמא נפיל מלא מאי דמטלטל בכרמלית: כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר. פירש"י ז"ל אמזיד איתמר ומשים קנסא וכדקתני בברייתא חזרו להתירן הראשון אשוגגין ואנוסין ומעטין קאי וכי קתני מזיד אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן. ולא נהירא דאי הכי לא הוה ליה למיתני מזידין בהדי אינך ולמיכלל בכולהו חזרו להיתירן הראשון אלא עיקרן של דברים בדברי ר"ת ז"ל שפי' דהא דאמרינן כי אתמר דרב נחמן אמזיד אתמר לא אמזיד דברייתא קאמרינן אלא אמזיד דעלמא דהיינו אמחיצה הנעשית בשבת כתחילה ומעיקרא קס"ד דלית לן לאיפלוגי בין שנעשית בתחילה בשבת או שהיתה שם מתחלה ואחר כך חזרה לעניינה הראשון ומשנינן דאמזיד דעלמא איתמר ולא כי הדדי נינהו

ושמואל לאפוקי מדנפשיה קאתי דתניא קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל התם הוא דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אבל הכא לענין שבת כיון דיכול להעמידה. זו היא גירסת רש"י ופירשו כמו שכתוב בפירושיו. ואין גירסתו ופי' מחוורים דאי הכא אמאי אצטריך שמואל לאפוקי מדנפשיה דמה ענין זו לזו דתיסק אדעתין לדמויינהו ולמבעי בהא נמי שלשלת של ברזל כי התם כי היכי דליצטריך שמואל מתוך סברא ואפ"ל בזו כיון דדבר המעמידה בעינן דלעולם לא מקרי דבר המעמידה אלא שלשלת של ברזל משום דבעי בריי' מפיק לה לשלשלת בנ' דבר המעמידה קמ"ל ומיהו אכתי לא נהירא דאי שלשלת של ברזל דוקא בעינן היכי אפקיה תנא סתמא בלשון דבר המעמידה ועוד דלשון מביא לה את הטומאה לא משמע דרך נגיעה אלא דרך אהל ועוד שלפי דברי רש"י ז"ל לא הוצרך שמואל להעמידה בשלשלת של ברזל אלא כדי לטמא את הכלים שבתוך הספינה וכלים התם מאן דכר שמייהו, לפיכך גורס רבינו שמואל ז"ל מביאה את הטומאה ואין מביאה את הטומאה ולא גריס התם הוא דכתיב בחלל חרב אלא הכי גריס התם הוא דכתיב כל הבא אל האהל אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה היכרא הוא ופירוש ז"ל כגון שיש טומאה וכלים תחת הספינה ומשים הכי בעינן קשרה בדבר המעמידה לפי שאין תורת אהל להביא את הטומאה לכלים שתחתיו אלא כשהוא קבוע אבל באינו קביע לא וכדתנן במסכת אהלות לא מביאין ולא חוצצין והעוף וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים ועלה קתני התם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה והכא בשמעתין דתנן גרסי' וקאמר שמואל דספינה לא מקריא אהל קבוע אלא בשקשרה בשלשלת של ברזל ומש"ה מצטריך שמואל לאפוקי מדנפשיה ולומר דדוקא התם דכתיב אהל משמע קבוע לגמרי דהיינו שקשרה בשלשלת של ברזל אבל לענין שבת בהיכרא בעלמ' סגי

דף ק"ב ע"א אמר רבא זרק בפי כלב כך היא עיקר הגירסא ולא גרסינן זרק ונח בפי הכלב דהוי משמע בלא נתכוון שינוח שם אלא זרק בפי הכלב ובפי הכבשן גריס דכיון שנתכוון להאכילה לכלב או לשריפה ונתקיימה מחשבתו אמרינן דמשוי ליה מקום: רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב פרש"י ז"ל אבל משום יוה"כ לא מחייב אהוצאה דקסבר אין עירב והוצאה ליה"כ. ואינו מחוור דזעירי דהוה בעי למידק מינה במקומה בכריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב איתותב באסיקנ' דזעירי ברייתא היא ומסקינן התם דלטפויי איסורא משום שבת קאמר ר"מ הכי

פרק שנים עשר הבונה

ע"ב וליטעמיך אימ' סיפא ר' יוסי אומר. פי' הרמב"ן ז"ל דה"ק ולטעמיך דחשבת כולהו בגווני שוין היאך אפשר דר"י סבר אפי' בהנחה בעלמא והא לאו כלום עביד ועד שאתה תמה עלי היה לך לתמוה יותר על דברי ר"י אלא תלתא בגווני הוו ומפרש בתוס' דלא פליגי רבנן עליה דר"י כלל והכי מוכח בתוספתא וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל בפ"י מהלכות שבת: רב אמר משום בונה. ואם תאמר והא קיימא לן בפ"ב די"ט דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים י"ל דכי אמרי' הכי ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות אבל עושה כלי מתחלתו לא מקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מקרי ומחייב ולא עוד אלא אפילו כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו והחזירו חייב עליו משום בונה שמשעה שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי ונמצא כשמחזירו עושה כלי בתחלה ומשום האי טעמא אסרינן בפרק כירה לטלטל מנורה של חוליות שמא תפול ומתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בתחילה בשבת ואחרים אומרים דרב דאמר הכא משום בונה ס"ל דיש בנין בכלים וכבר הארכתי בדברים הללו בסוף פרק כירה בס"ד

דף ק"ג ע"א דחק קפיזא בקפא. פרש"י שחקק כדי קפיזא בבקעת גדולה הראויה לחזק בה קפא ורבינו האיי גאון ז"ל פי' כגון שעשה סימן לידע היכא דוכתא דקפיזא כדאמרינן שנתות היו בהין: לא צריכה דעביד בארעא דלאו דיליה מכאן למד רב נתן בעל הערוך ז"ל דכי מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דוקא היכא דניחא ליה אבל היכא