ריטב”א על שבת ע

רש"י ז"ל וישכיבם בה על חודן שהרי אלו היה אפשר לו להעמידן על רחבן ולא יהיו הטבעות שבגביהן מונעין זה הוו קיירין טפי ברחבן מבחודן מפני שמושבן יותר רחב. ועוד שרש"י ז"ל הקשה על עצמו דהיכי אמרינן דאין רוחב רשות הרבים אלא י"ו אמה דהא עשרים אמה הוי שהרי ארכו של קרש י' אמה ושני קרשים זה אצל זה הרי עשרים אמה ותירץ ז"ל דיש קרשים דכיון שהקרשים למעלה מעשרה הן ולמעלה מעשרה אין רשות הרבים לית לן לאחשובי בכלל רשות הרבים אלא מקום העגלות וריוח שביניהן ואינו מפסיק שאם כן דמה שהקרשים יוצאים בצדדים אינו בכלל אף מה שהקרשים יוצאים בין עגלה לעגלה לא יהא בכלל שהרי לא היו מרחיבין את העגלות זו מזו אלא מה שהקרשים יוצאין חוץ לצידי העגלה כל זה הקשה עליו ר"ת ז"ל לפיכך עיקרן של דברים כדברי הגאונים ז"ל שפירשו שהקרשים היו נתונים בין שתי עגלות ראשן אחד על גבי עגלה שאכלה ומשום הכי היו מהלכות שתים זו בצד זו ונמצא ששתי עגלות ראשונות היו נושאות כ"ד קרשים ושתי עגלות אחרונות כ"ד ומאי דאמרי' בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה דהיינו חמש אמות היינו משום דמה שבין כל עגלה לאופן ועובי האופן היו שתי אמות ומרצה דמאי דאמרינן דצידי עגלה שתי אמות ומחצה לאו שני צדי העגלה קאמרינן כדברי רש"י ז"ל אלא כל צד וצד ממנה ונמצא שמדופן עגלה זו לדופן עגלה שאצלה שיש ביניהן שני צידי עגלה הוי כמלא אורך עגלה שהן חמש אמות ונמצא הקרש שהוא נתון על שתי העגלות ראשו אחד דבוק לדופן החיצון של עגלה זו וראשו האחד דבוק לדופן החיצון של עגלה זו ומשום הכי מקשינן אלא דקי"ל שרוחב רשות הרבים י"ו אמה הויין חמש עשרה אמה הויין שהרי מחודו החיצון של אופן החיצון של עגלה זו עד חודו החיצון של אופן החיצון של עגלה שאצלה ליכא אלא ט"ו אמה ומשני דאמתא יתירתא הואי דהוי קאי בה בן לוי:

והשתא אתי שפיר מאי דמקשינן באמתא ופלגא סגיא ואצדי עגלה קאי דאמרינן דהויא שתי אמות ומחצה ומקשינן למה ני כולי האי דהא לית לן למקפד אנא שלא יהיו הקרשים יוצאים חוץ מעגלה וצדה הלכך באמתא ופלגא סגי לצדי עגלה שהרי יהא בין שחי עגלות וצידיהן י"א אמה ואע"ג דבבציר פורתא נמי סגי שהרי אורך הקרש אינו אלא עשר אמות בההוא פורתא דאיכא לאפחותי מאמתא ופלגא לא דק כאורחא דתלמודא למנקט שיעור שלם דהיינו או אמות שלימות או חצי אמה:

ע"ב או דילמא כיון דממקום פטור קא אתיא לא וא"ת וליפשטא מדתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ואפילו בן עזאי דפטר היינו משום דס"ל דמה לך כעומד דמי דהא בזורק מודה וכדאמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק אלמא אע"ג דדרך מקום פטור קא אתיא מחייב ותו קשיא דפשטה מדרבא דאמר המעביר חפץ מתחלה ארבע לסוף ארבע אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב וליפשטא נמי מדתני ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל וזרק על גביו ונח על גביו חייב וליפשטה נמי מדתני' לקמן עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ד' ואין בעיקרו ארבעה ויש בחצ' שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב תירץ הרמב"ן ז"ל דליכא למפשטא דמברייתא דמחנות לפלטיא דרך סטיו ולא מדרבא משום דמודה רג מרדכי דכל היכא דנח באויר של חיוב אע"ג דממקום פטור קאתי דחייב כי ההיא דמחנות לפלטיא ואידך דרבא וכי קא מ מיבעיא ליה לרב מרדכי ה"מ בעמוד שאין לו מחיצות שכיון שעומד ברשות הרבים אויר מקים פטור הוא וכמו שכ' רש"י ז"ל ונמצא אפילו לאחר הנחתו של כלי באויר של פטור הוא עומד דההיא דטרסקל ואידך דעמוד איכא לדחויינהו כגון שיש להן שלש מחיצות וכ"ת מתני' דהכא נמי נוקמא בהכי ליתא דמסתמא סלע אין לו מחיצות ואפילו תמצא גומר דמתניתין אפשר למידחייא בהכי אפילו הכי טפי עדיף למפשט ממתני' מלמפשט מברייתא:

כותל לרשות הרבים ומוקף ככרמלית ועשאו רשות היחיד. פי' כגון שהכותל זה היה מפסיק בתחלה בין רשות הרבים לכרמלית ואח"כ השלים הקף הכרמלית בכדי שעשאו רשות היחיד והיינו לישנא דקאמר ומוקף לכרמלית ועשאו רשות היחיד ובכי האי גוונא בלחוד הוא דקא איבעיא לן לפי שאחר עשייה של אותו כוחל עדיין היה כרמלית אבל היכא שבעשיית אותו כותל נעשה הכרמלית רשות היחיד וכמו שפירש רש"י ז"ל בכי האי גוונא פשיטא לו דכיון דלאחרים עשה מחיצה כל שכן לעצמו:

התם לא מבטיל ליה הקשו בתוס' וכי לא מבטיל ליה מאי הוי דמ"מ ליכא ארבע אמות דאטו אם היה בידו חפץ של ארבע אמות והניחו מאי איכא למימר דמחייב הא ודאי כל שאינו כולו חוץ לארבע אמות לא מחייב ולאו קושיא דהתם הנחה שלו בתוך ד' אמות היא אבל הכא דבלה זו אינו אלא בפניה המדובקים בכותל הלכך הנחתה חוץ לארבע אמות היא

דף ק ע"א פירות מבטלי מחיצתה. פי' כגון שהפירות עומדין בבור מתחלה ונמצא שכשהוא זורק עכשיו לבור בעי' מחיצות הנכרות אבל הזורק לבור עשרה ודאי חייב דהא לא מבטל להו וכדאמרינן לעיל בדבלה. וא"ת והיכי אמרי' דפירי מבטלי מחיצתה דהא תנן בפרק חלון חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפילו מלא תבן או קש אלמא אפילו תבן או קש לא מבטלו מחיצתה וכ"ש פרי. י"ל דלענין עירוב רשותא מידי דקיבעתא בעינן כדאמרינן החלון שבין שתי חצרות גבוה עשרה דצריך סולם קבוע להתירו ולא סגי בסולם עראי אבל למהוי רשות היחיד בעי' מחיצות הנכרות וליכא: תניא נמי הכי הזורק מן הים לסרטיא כו'. ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה ורוחב ארבעה חייב. וא"ת אדמסייע ליה מדר"ש לוסביה מדרבנן. י"ל דא"כ לא פליגי רבנן עליה דר"ש אלא בבור שבים משום דסבירא להו דכרמלית משפת מיא משחינן ונמצא שכרמלית צף על הכל אבל בבור דעלמא רבנן מודו דמים לא מבטלי מחיצתה דאי לא אדמפלגי בבור שנים ליפלגו בבור דעלמא בעלמא

ע"ב ר"ה אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממילא איכא מאן דאמר דכשעומד על הזיז עסקינן ומטלטל מים לזיז ומזיז לספינה. וא"ת אי הכי למאי אצטריכינן למימר כרמלית מארעא משחינן ולר"ח ורבה בר ר"ה נהי דסבירא להו דמשפת מיא משחינן אמאי לא סגי להו בזיז כ"ש דנהי דתניא לעיל בפ"ק עומד אדם על הכרמלית ועל האיסקופא נוטל מעני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ובלבד שלא יטול מן העני לבעל הבית ה"ג ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן שרי להחליף וכן פסק הרב אלפסי ז"ל במסכת עירובין י"ל דאינהו אמוראי סבירא להו כזעירי משמיה דר' יוחנן דאמר התם דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו: אלא כי היני דליהוי ליה היכירא פי' כדי שלא יהא סבור שיהא המים כרמלית ויבוא לטלטל מכרמלית לרשות היחיד אבל השתא דמצריכינן ליה זיז משאל שאיל ומידע ידע: רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבע וממלא וא"ת מאי מקום ארבע אי כרשות היחיד דמי בשגבוה עשרה משפת המים אי ככרמלית דמי כיון דלא מינכרא מחיצתה ובין כך ובין כך מה הועילו חכמים בתקנתן דמ"מ כשמטלטל מן הים לספינה דרך עליו הא קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. כתב רבינו האיי גאון ז"ל בשם מר רב יהודאי גאון ז"ל ששמע מן הזקנים דהאי מקום ארבעה היינו שחוקקין אותו וסביב החקק כעין מחיצה כמין סל שנפחתו שוליו או תיבה הפחותה וממלאין מן הים לספינה דרך אותו נקב דאמרינן גוד אחית בהני מחיצות אע"ג דלא הויין עשרה. וא"ת בין לרב הונא בין לרבה ב"ר חסדא ורבה בר הונא תיקשי להו הא דתנן בפרק כיצד משתתפין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלא ממנה בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה עשרה טפחים איכא למימר דשני גזוזטרא שהיא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצויו משא"כ בספינה ולפיכך הקלו בה למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה

גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. כלומר שיהא