ריטב”א על שבת סט

דר"א אמרה אפי למעלה מעשרה מותר ונראה דהאי מותר טעותא אלא דהכי קאמר אפי למעלה מעשרה פליגי ולר"ע חייב דהכי נמי אמר ר"א בגמרין מחייב היה ר"ע אפי' למעלה מעשרה וכד מסיימינן נמי החם דאמר ר"ה בשם ר"א מעגלו' למד ר"ע ועגלות לאו למעלה מעשרה אינין וגרסי' תו התם כיצד גזוזטראות אי' תני' תני כיצד ואית תני' דלא קתני כיצד על דעתיה דר"א אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד

תוך שלשה דברי הכל חייב וא"ת והא אמר רבא לעיל תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. י"ל דרבא סבר לה כר' יהודה דאמר בפרק המוציא תפילין אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ומפרשי' התם משום דבעינן הנחה על גבי מקום משהו וא"ת דהתם מתמהינא לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה ומחסרי' לה למתני' משום הכא היינו משום דלא ניחא לן דרבא שביק רבנן ועביד כר' יהודה אבל אי ברייתא לא אתיא כותיה לא איכפת לן דדלמא ברייתא לא שמיע ליה וא"ת דאפילו כר' יהודה לא אתיא דוודאי כי קאמר ר' יהודה הכי הני מילי כשאין סופו לנוח כי התם דאגרו ביד א"נ שנח על גבי כותל משופע אבל היכא שסופו לנוח ר' יהודה לא בעי הנחה על גבי משהו דהא אמרינן לקמן בסוגין בסמוך דקלוטה כמי שהונחה דמיא אלמא כי בעי ר"י הנחה על גבי משהו ה"מ שאין סופו לנוח אבל בשסופו לנוח לא וכיון שכן רבא דאמר כמאן י"ל דרבא אמר הכי אליבייהו דרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא הוה ליה לדידהו אויר שסופו לנוח כאויר שאין סופו לנוח לר' יהודה וכי היכי דלר' יהודה באויר שאין סופו לנוח בעי הנחה על גבי משהו הכי נמי אית להו לרבנן באויר שסופו לנוח דכיון דלית להו קלוטה כמי שהונחה כי הדדי נינהו ור"ח ז"ל כתב דליתא דלרבא דקיימא כרב חלקיה בר טובי דאמר תוך שלשה דברי הכל חייב דהא תניא כוותיה

ע"כ וכגון דקאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. פי' לא שאמר תנוח סתם דאם כן תנוח ותעמוד משמע והרי לא נחה אע"ג דלענין שבת הויא כמונחת אלא ה"ק בכל מקום שתהא דינא כמונחת ברשות הרבים ניחא לי: ולאו מי מוקמינא לההיא כגון דמדלי חד פרש"י ז"ל ולאו מי אוקימנא התם בעירובין ותמה הוא דהתם נמי בפרק כיצד משתתפין איתמר נמי בלשון ולאו מי אוקימנא: פשיטא נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה מהי. נ"ל דמשום הכי פשיטא ליה טפי לחיובא נתכוון לזרוק שמינה וזרק ארבעה מתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה משום דאיכא תרי טעמי לחיובא חדא דבנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה לא נתאחר גמר מלאכתו ממה שנתכוון לו דאדרבה נגמרה מלאכתו קודם לכן דכל העברה שבעולם ואפילו אלף אמה הרי כל עניינה וגמרה בארבע אמות שכך הוא שיעורא וכל מה שמהר יותר גמר מלאכתו ממה שנתכוין בתחילה מלאכת מחשבת היא שאין המלאכה קרויה מלאכת אלא על שם גמר שלה והרי נגמרה באותו זמן שכיון לגומרה וקודם לכן משא"כ בנתכוין לזרוק ארבעה וזרק שמונה שאינה מלאכת מחשבת לפי שנתכוין למלאכה מעולה שתהא נגמרת קודם לאותו זמן שנגמרה וכל שנתאחר גמר המלאכה קלקול הוא אצלה ולאו מלאכת מחשבת מיקריא ועוד דנתכוין לזרוק ארבעה וזרק שמונה הרי נח הכלי במקום שהיה רוצה שלא יהא שם כלל מה שאין כן בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה שכיון שנתכוין שיעבור הכלי בכל אותן שמונה אמות כולן מקומו של כלי הן וראוי הוא שינוח בהן ומשום הכי פשיטא לן טפי לחיובא נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע מנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה ואפילו הכי דחי' לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח ופרש"י ז"ל הלכך בכולהו פטור והכי נמי גורס הרב אלפסי ז"ל ואמאי והרי כתב שם משמעון ופירוש דמתמהי' אמאי דמסקי' דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' פטור ומהדרי' דלא דמי דהתם במה דלא כתיב ליה שם בפני עצמן ושתפסק מלאכתו לבתר דכתב שם לא מכתיבי ליה שמעון אבל הכא כמה דלא זרק ארבע פטור בפני עצמן לא מזדרקא תמני בתמיה זהו תורף פי' ז"ל. ולפי זה מסקנא דסוגיין איפכא ממאי דנקטי' מעיקרא בפשיטותא ובודאי שזו שיטה מחודשת דלאחר שיאמר פשיטא לי האי אלא הך מיבעיא לי שיחלוק לאחר מכן במאי דפשיטא ליה מעיקרא והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהל' שבת דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה חייב ונתכוין לזרוק ארבעה וזרק שמונה פטור ונראה שהוא סובר דמאי דאמרינן לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח דאנתכוין לזרוק ארבעה וזרק שמונה בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן ובתר הכי גורס כמקצת נוסחאות שגורסת אמר מר הרי שכתב שם משמעון ומתמה ואזיל מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתיב שמעון כלומר משא"כ בזורק דאפשר שתנוח בסוף שמנה אע"ג דלא נחה בסוף ארבע ופרקי' ה"נ כמה ד"א זריק ארבע לא מזדריק תמניא כלומר אי אפשר שתנוח בשמונה אלא אם כן עברה בתוך ארבע ולפי זה מסקנא דסוגיין כפשטותא דמעיקרא דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה חייב

דף צח ע"א כי קאמר רב בדרא תתאה. זו היא גירסת הגאונים ז"ל וה"פ אמר רב דתחתיהן ביניהן צידיהן רשות הרבים היינו בשלא הונחו מן הקרשים על העגלות אלא שורה התחתונה בלבד לפי שאז יש ריוח בין קרש לקרש אבל כשמניחין שורה שניה לא היה תחתיהן שדרכן היה להניח כל קרש וקרש שבשורה שניה מקצתו על קרש זה ומקצתו על קרש זה כדי שלא יתדנדו ור"י ז"ל גורס ברייתא וכמו שכתוב בפירושיו

ע"ב תנא בנס היה עומד. פי' משום דמשמע לן שבריח א' היה מבריח בשלש רוחות ואי אפשר אלא בנס ומיהו בברייתא השנוייה במלאכת המשכן לא משמע הכי לר' יהודה מגליא אמה דאדנים פירוש וה"ה נמי דמגלי פורתא דקרשים בכדי העובי שבחודו של קרש ובכדי אלכסון שלו אלא דלא סגי למהוי אמה כדסגי לר' נחמיה: דל תלתין לאיגרא פשו להו עשר. ומיהו הני עשר דמכסיין מערבו של משכן פריש באורכייתו טובא שהרי אין רחבו של דופן מערבי אלא שתים עשרה אמה ואלו אורכן של אותן יריעות הנתונים על אורכו של דופן הוי כ"ח אמה נמצא שמותר מכאן ומכאן שמונה אמות על זה אמרו בברייתא במלאכת המשכן והמותר שביריעות פורפן לאחריו

דף צט ע"א אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה מהכא מוכח ששתי עגלות היו הולכות ממש זו בצד זו ומדאמרינן במתני' שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו שמעינן שארבע אמות עגלות שבהן נושאין את הקרשים שהיו מהלכות שתים תחילה זו בצד זו ושתים אחריהן זו בצד זו וכתב רש"י ז"ל שכל אחת מן הטבלות היתה נושאה י"ב קרשים וכמו שכתיב בפירושיו הא דאמרי כדי עגלה כמלא רחב עגלה דהיינו שתי אמות ומחצה פי' ז"ל דבין שני צידי עגלה קאמר דהוי שתי אמות ומחצה כל צד וצד אמה ורביע ומאי דאמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא רוחב עגלה היינו הריוח שמחודה של חיצון של אופן עגלה הסמוכה לה שהרי כל קרש אורכו עשר אמות נמצא שהיה יוצא חוץ לצדי העגלה שתי אמות ומחצה וכיון ששתי עגלות היו הולכות זו בצד זו צריך שיהיו מרוקות זו מזו חמש אמות ודאקשינן למה לי באמתא ופלגא סגיא פי' ז"ל למה לי רוחב עגלה תרתי ופלגא באמתא ופלגא סגיא וישפשט על חודן והאי פירושא מחו ליה מאה טבולי חדא דכיון שכל קרש וקרש אינו אלא נשא על גבי עגלה אחת למה היו הולכות שתי העגלות זו כנגד זו בשוה ועוד היכי מקשינן באמתא ופלגא סגיא דהא אף משתי אמית ומחצה לא משמע דלסגי שהרי הקרשים ארוכין וכבדין ועוד למה דקדק המקשה הא שיעורא לאמתא ופלגא ולא פחות מכן או יותר מכן ועוד למה הזכיר