ריטב”א על שבת ז

לכשיכנס לביתו נוטלו על שולחנו ואמרינן למימרא דמפסיק ורמינהי אין מפסיקין לישני ליה התם היינו טעמא דמפסיק לפי שהתחיל לאכול משהגיע זמן נטילת לולב דמצפרא זמניה הוא אלא ודאי כי תנן הכא ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו משהגיע זמן קאמר ומשום הכי פריך שפיר ועוד ראיה נמי מדאמרינן בגמרא ולמ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ופרכינן למ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת המנחה חובה הוא ותנן אם התחילו אין מפסיקין לומר כי תנן אין מפסיקין אפילו התחיל קאמר משהגיע זמן דומיא דערבי' דמיירי בשהגיע זמנה דאי לא מאי פריך וכי חנן דאין מפסיקין בדאיכא שהות ביום להתפלל וכמו שכתב רש"י ז"ל וראיה לדבר מדאמרינן בגמרא במנחה לא שכיח שכרות אלמא דאי שכיח מפסיקין ובפרק לולב הגזול נמי מוקים הא דתנן הכא אין מפסיקין בדאיכא שהות ביום

הלכך נקטינן דבמידי דלא מחייב ביה אלא מדרבנן בתפלה אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיובא כיון דאיכא שהות בתר הכי אינו מפסיק ובמידי דמחייב ביה מדאורייתא כק"ש כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא מפסיק אע"ג דאיכא שהות בתר הכי והיינו דתנן ומפסיקין לק"ש דאע"ג דאמרינן בגמרא סיפא אתאן לדבר תורה אפילו אכילה לא נפקא מכללא וסוגיא נמי בפרק לולב הגזול מוכח דכל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק: ומיהו הני מילי בדאתחיל לבתר דמטא זמן חיובא או סמוך לו אבל אתחיל קודם הכי אפילו בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק דהא קידוש היום מדאורייתא הוא ואפילו הכי תנא בפרק ערבי פסחים במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי ר"י ר' יוסי אומר אין מפסיקין כלומר גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא ר' יוסי לא פליג אמתני' דמפסיקין לק"ש אלא אמתני' דתנן בפרק לולב הגזול יטול על שולחנו והתם דאמר אין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיובא ואע"ג דאסיקנא התם אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורש מפה ומקדש התם היינו טעמא משום דקדוש במקום סעודה מקמי סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק

גמ' לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת בן אלעשא ולא לאכול סעודה גדולה אמרו בתוס' דקי"ל כי האי לישנא הלכך סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ללישנא קמא מותר משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ולישנא בתרא לישניה דרב אחא בר יעקב וכלישנא דגמרא קיימא לן הלכך סעודה גדולה סמוך למנחה אסירא ואם התחילו אין מפסיקין סעודה קטנה עד סמוך למנחה קטנה שרייא מכאן ואילך אסירא ואפילו אם התחילו כיון שהתחילו באיסור מפסיקין כדמוכחא תלמודא אי סמוך למנחה קטנה היכי תני אם התחילו אין מפסיקין לימא תיהוי תיובתיה כו' אלמא ס"ל רב דבמנחה קטנה מפסיקין ואע"ג דלא מתמה תלמודא בהכי אלא מדר' יהושע בן לוי והא דר"י בן לוי אידחיא לה בדוכתא בפרק תפלת השחר מ"מ כיון שפסיק סתמא דתלמודא הכי משמע דדוקא באיסור טעם הוא דלא קי"ל כוותיה אבל קבע סעודה אסור ואפסיקי נמי מפסקינן זהו דעתם בתוספות אבל הרב אלפסי ז"ל פוסק להחמיר כלישניה דרב אחא בר יעקב הלכך סעודה קטנה אפילו סמוך למנחה גדולה אסירא וכן פסק רמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות שבת אבל הר"ז הלוי ז"ל מקל בדבר ואומר דכיון דאי לאו מדר' יהושע בן לוי הוה מוקמינן מתני' בסמוך למנחה קטנה ודר' יהושע בן לוי אידחיא לה בדוכתא נקטי' מתני' כפשטה בסמוך למנחה קטנה הא במנחה גדולה אפילו סעודה גדולה שרייא: סעודה גדולה קטנה קאמרינן יש מי שפי' דבכל מקום מפלגינן בין סעודה גדולה דידיה וקטנה דידיה אבל בתוספ' כתבו סעודה גדולה הם סעודות אירוסין ונישואין וסעודה קטנה סעודת כל אדם: הא לן והא להו פרש"י ז"ל דבני בבל חוגרין עצמן בחוזק והכי מוכח הא דאמרינן בסמוך הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה. וא"ת א"כ רב דהוה מבבל היכי הוה אמר משיטול ידיו ור' חנינא שהיה מארץ ישראל היכי הוה אמר משיתיר חגורו י"ל דרב דהוה מבבל תלמידיו היו מארץ ישראל ור' חנינא שהיה מארץ ישראל תלמידיו היו מבבל שכן היה דרך כל התלמידים להתרחק מביתם כדי שיוכלו לעסוק בתורה וכל אחד היה שונה לתלמידיו כפי דרכן של תלמידים. וא"ח דהא בסוף כיצד מברכין אמרינן רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ואמרינן לא פליגי הא לן והא להו ומתקיף לה רב נחמן אינהו אכלי ואנן מברכי' ואיצטר' למימר איפוך ומאי פירכא לימא דרב חסדא היה אומר לתלמידיו שהיו מארץ ישראל. י"ל דקים ליה לתלמודא שבאותה שעה לא היו לפניו תלמידים מארץ ישראל

למאן דאמר תפלת ערבית רשות. וקי"ל הכי כדאיתא בפרק תפלת השחר. מיהו נראה לר"י דאין לבטלה בחנם אלא לצורך והיינו דאמרינן הכא כיון דשרא המייניה לא מטריחינן ליה או במקום מצוה אע"פ שאינה עוברת דודאי יעקב שתקנה לא תקנה שיכול אדם לבטלה בחנם ועוד דאמרי' בפרק תפלת השחר שהיא כנגד הקטרת איברים שהוא כל הלילה וכי היכי דהקטרה לא מעכבא מיהו מצוה איכא ולא מבטלי לה תפלת ערבית נמי. והגאונים ז"ל אומרים דאי צלי לה חדא זימנא קבלה עליה בחובה ואין דבריהם ז"ל מחוורין אלא שאין כאן מקים להאריך ולפי דבריהם כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות דהאידנא אע"ג דשרא המייניה מטרחינן ליה ע"כ וכתב הרשב"א ז"ל ז"ל דדוקא שרא המייניה בלחוד מטרחינן ליה אבל התחיל לאכול אינו מפסיק הלכך לתפלת ערבית אינו מפסיק כשהתחיל לאכול אע"ג דשוינהו חובה אבל לק"ש דאורייתא מפסיק שקורא אותה בלא ברכותיה ואח"כ גומר סעודתו וקורא אותה בברכותיה ומתפלל

דף י ע"א התם לא שכיח שכרות וא"ת והא בפרק בתרא דתעניות אמרינן שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דכל יומא שכיח שכרות גזרינן י"ל דהתם לענין נשיאות כפים שני דאפילו לא שתה אלא רביעית אסור לישא את כפיו משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וקושיא קמייתא לא חש לתרוצי ומיהא שמעינן דאפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון מיהו דוקא לענין תפלה דהיינו י"ח אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין בבלאי הוו שרו הימנייהו ומברכי המוציא וברכת מזון: דין אמת לאמיתו פי' לאמיתו לאפוקי דין מרומה

דף יא ע"א ולוזיף מר וליפרע מכאן נראה דאפילו קבל עליו תענית ואמר יום זה לוה ופורע דאל"ה היכי אמר ליה בהדיא לוזיף ומנ"ל דלא אמר יום זה והכי נמי משמע מדאמרינן בפ"ק דעירובין דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא בא ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל אבל יש מי שאומר דביום זה אינו לוה וכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע דוקא כשקבל עליו בו ביום תעניות ולא פי' ימים ידועים ואח"כ נדר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן ימים דכיון שאותו יום אינו מעקר וכשהוא לוהו עדיין נשאר עיקר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע אבל אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה והכא דרך מוסר היה מחזר שיאכל אצלו ואומר שמא לא יום זה אמרת ולוה ותפרע והכי מוכח בירושלמי בפרק קונם דדוקא יום סתם הוא דלוה אבל ביום זה לא דגרסינן התם נדר להתענות ואכל אבד תעניתו ורב אמר בשם רבנן הא דאמרינן סתם אבל יום זה מתענה ומשלים ע"כ הביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו פ"ק דתעניות ומשמע דהתם טעמא דביום סתם אבד תעניתו משום שיכול להתענות ביום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי מייתי לעיל מינה ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע: