ריטב”א על שבת סח

ע"ב ומודה ר"ש דאם נקוב בכדי טהרתו איכא מאן דאמר דמנקט לה סתמא משמע דכל חד וחד כדיניה שהרי הוא כאלו העומ' למשקין נקב בכדי טהרתו היינו בכונס משקה ואם עומד לאוכלין במוציא זית וכדתנן בריש פ"ג דמס' כלים שיעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים העשוי למשקים שיעורו כמשקין ואלו בעיני דברי תימה דודאי כי קאמר שהרי נקב בכדי טהרתו היינו במוציא זית ונקט ליה סתמא ומשום דסתם כלי חרס לאוכלין הוא עומד וכדאמר רב אתא בר כהנא לקמן כלי חרס שיעירו במוציא זיתים ובחמש מידות דהכא נמי לא אדכר עומד למשקין כלל והכא נמי נקט ליה סתמא נקב בכדי טהרתו למוציא זיתים שאם לא תאמר כן וכי זרעי' נראים שבכלי העשוי למשקין יינקו מן הקרקע בכונס משקה ובמיוחד לזיתים לא יונקים ממנו אלא במוציא זית א"ו כדאמרן ומהאי טעמא נמי אמרינן ומודה ר"ש שאם נקב למטה כלומר שכיון שהנקב הוא סמוך כל כך לקרקע השרשי' יונקים דרך הנקב ולא משום ביטול מתורת כלי נגעו בה שאין זה ענין ליניקה כנ"ל: ואם מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו פרש"י ז"ל שאם היקף צמיד פתיל פי' הכלי מציל באהל המת מה שבתוכו אע"פ שנפחתו בוריו ושוליו כל זמן שלא נפחת רובו משום דכל כלי פתוח כתיב דמשמע דרך פתחו נכנסת לו טומאה ולא דרך נקב ואיכא למידק דהא תנן חבית שנקבה והתמוה שמרים הצילה ואי כלי חרס כל זמן שלא נפחת רובו לא בעי סתימה ההיא בשנפחתה רובה מיירי והיאך אפשר שיהיו השמרים סתומין רובה של חבית ועוד דהא תנן בפ"ט דמסכת כלים נקבו העשוי לאוכלין שיעירו כזיתים העשוי למשקין שיעורו כמשקין העשוי לכך ולכך מטילי' ליה לחומר בזיתים ובצמיד פתיל בכונס משקה אלא עיקרן של דברים כדברי ר"ת ז"ל שפי' דהכא בכלי שכולו מוקף צמיד פתיל ואפי' מה שנפחת וקאמר דכל שנפחת רובו אע"פ שהוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל דכלי אמר רחמנא דמציל בצמיד פתיל והא לאו כלי הוא והוה ליה כאוכלין שגבלן בטיט דאמרינן בזבחים שאין מצילין בצמיד פתיל אבל הכא שאין הנקב מוקף צמיד פתיל שיעורו לטומאה

דף צו ע"א חד אמר במוציא שורש קטן וחד אמר במוציא רמון פירוש רש"י דלענין הכשר זרעים פליגי והקשו בתוספות דבפ"ב דעוקצין תנן בהדיא לענין הכשר זרעים כמה שיעורו של נקב כדי שיצא בו שורש קטן תירץ הרמב"ן ז"ל דאפשר דלענין הכשר זרעים פליגי ואליבא דר"ש דמיקל בנקב הלכך אפילו לענין הכשר זרעים דמפלגינן בין נקוב לשאינו נקוב מקיל איהו טפי מדרבנן

פ"א הזורק

ע"ב גמי הוצאה גופה היכא כתיבה. כבר כתבתי בריש מכילתין דאע"ג דהוצאה הוה במשכן וכדתניא בפ' במה טומנין הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו הכי אי לא הוה כתיבא בקרא לא חשבינן לה מלאכה משום דמלאכה גרועה היא ומשונה משאר המלאכות דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר ממוציא מר"ה לרשות היחיד ומשום הכי אע"ג דהוה במשכן בעינן היכא כתיבא: מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסיר ק"ל נהי דילפי' דבשבת קאי ממאי דמשום איסורא אכריז הכי דילמא משום דשלימה ליה מלאכתו וניחא לי דאי משום דשלימה ליה מלאכתו הוא דאכריז ג"ש ל"ל דמאי נ"ל מינה אי אכריז בשבת אי בחול א"ו משום איסורא אכריז הלכך אהני לן ג"ש לא לאשמועינן דהוצאה אסורה בשבת. ואי קרי ליה מאי קרי ליה תולדה פירוש לא מיבעיא ליה אמאי לא הויא הכנסה אב כי היכי דהויא הוצאה דאי הכי מיבעיא ליה כי מהדר ליה נפקא מינה כו' לא מהדר ליה ולא מידי אלא הכי קא מיבעיא ליה מאי נפקא מינה אי הוי אב ותולדה אבל טעמא דמילתא אמאי מיקריא אב ואמאי מיקריא תולדה סמיך ביה אמאי דמפרש ר' אליעזר דלגבי הא מילתא תנן ור' אליעזר כי הדדי נינהו ובתר הכי בעי לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב מאי נפקא מינה ומהדר ליה דאה"נ דלא נפקא עינה מידי אלא דמיקרו הכי משום הך דהואי במשכן חשיבה (והאם) [והך] דלא הוה במשכן כלומר תולדות של שאר המלאכות כיון דלא הוי במשכן אע"פ שהן דומות לאותן מלאכות שהיו במשכן לא חשיבי והאי טעמא סגי לכולהו מלאכות ותולדותיהן חוץ מהוצאה והכנסה אבל להני לא סגי משום דכי היכי דהוצאה הות במשכן הכנסה נמי היתה ומשים הכי מפליג תו ואמר הך דכתיבה קרי ליה אב כלומר הוצאה והכנסה לא ממשכן אנו למדין אותן לפי שחדוש הן וכמו שכתבתי למעלה אלא משום דהוצאה כתיבה וממילא ילפינן נמי הכנסה דסברא היא ומיהו הוצאה דכתיבה מקריא אב והכנסה דלא כתיבה מיקריא תולדה והקשה הרמב"ן ז"ל היכי קאמר דלר' אליעזר לא נפקא לן מידי אלא שמא בעלמא דהא איכא למימר דנפקא מיניה דמשום הכי קרי לי' תולדה דאי מתרי ביה משום דידיה מחייב כדאמרינן משמר משום מאי מתרינן ביה רבא אמר משום בורר ואלו הוי כולהו אבות מלאכות והתרה באב זה משום אב אחר אינה התראה כלל וי"ל דלר' אליעזר כיון דמחייב אתולדה במקום אב אין התולדה נגררת אחר האב כלל הלכך צריך עליה התראה בפני עצמה והא דבעינן אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה גבי הוצאה והכנסה יותר מעל שאר מלאכות לפי שתולדות שאר מלאכות הרי הן מורות בעצמן שהן טפלות לאבות שלהן כגון כניף מילחא למעמ' ומכבד לבונה וכולהו מלאכות אחרינייתא דכוותייהו הלכך לא קשיא בהו מידי אבל בהוצאה והכנסה קא בעי שכיון ששוות הן ושתיהן היו במשכן מאי איכא בין הוצאה להכנסה ופריק הא דהואי במשכן כלומר אגב אורחיה יהיב טעמא לכולהו אבות מלאכות ולהוצאה והכנסה נמי

שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה. הקשה כר הרשב"א ז"ל א"ה מי הוו ותי' דמשום דלא קמה לה במסקנא לא דייקי' בה כולי האי ולדידי לא צרכי' להכי דמעביר או זורק ארבע אמות ברשות הרבים כמוציא מרשות לרשות הוא לפי שארבע אמות של אדם כרשותו דמיין וכשמוציא חוצה להן דמי למוציא מרה"י לרה"ר הלכך אע"ג דהות במשכן אינה אב בפני עצמה דהויא לה לגבי הוצאה בשובט ומדקדק דאמרינן הן בכלל מסך ואורג: אלא כל המעביר ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה פי' הכי גמירי שיהא בכלל מוציא דאי לא תימא הכי הא קיימא לן דאין עונשין מהלכה למשה מסיני והיכי לימא שמואל בתר הכי דמקושש מעביר ד"א ברשות הרבים הוי א"ו כדאמרן

דף צז ע"א בעי רבא למטה מעשרה פליגי כו' אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור פירש"י ז"ל דאי בהכי פליגי הא דקתני שני גזוזטראות כו' שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור דברי הכל היא פי' לפירושו דפשטא דמתני' דמיירי למעלה מעשרה כמושיט דמשכן וא"ת א"כ מאי כיצד דמשמע לכאורה דאתי לפרושי פלוגתייהו דר"ע ורבנן תירצו בתוספות דאשכחן כיצד דלא קאי אמאי דאמר ר"ע מעיקרא אלא אמאי דבעי למימר בפ' ר"ג ביבמות דתנן וחכ"א יש גט אחר גט ויש מאמר אחר מאמר כו' כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה ממנו חליצה ואקשינן בגמרא הא גט אחר גט מאמר הוא ואמר רב יהודה הכי קאמר גט אחר גט ומאמר אחר מאמר כדאמרן יבם אחד ויבמה את אחת כיצד התרתי עשה מאמר כו' והכא נמי האי כיצד לא קאי אלא אמאי דבעי למימר והכי קאמר דין שתי גזוזטראות כיצד כו' ומיהו בירושלמי מוכח דאליבא דר"א דסבר הכי דלמעלה מעשרה ד"ה פטור לא גרסינן במתני' כיצד דגרסינן התם עלה דמתני' שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה טפחים הא למעלה אסור כלומר אסור ותו לא אבל לא חייב אלא פטור אבל אסור מלתיה