ריטב”א על שבת סז

מפקינן ליה דכל שאתה משביח בתקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלחוד הוא שמותרת מפני כבוד הבריות אבל הוצאת ככר לא ולי נראה כדברי הראשונים לפי שאפילו כדברי הרמב"ן ז"ל איסורין הללו שוין הן שכשם שטלטול מדבריהם כך הוצאה לכרמלית אינה אלא מדבריהם ועדיף טפי לאפוקי בככר דאי מפקינן בלא ככר אנו מתירים שני איסורי טלטול והוצאה וכשאנו מוציאין אותו בככר אין כאן אלא איסור הוצאה בלבד ולא עוד אלא בהוצאת הככר אין בו משום איסור הוצאה לפי שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברשות היחיד על ידי ככר נעשה ככר טפל למת לפי שהוא צריך לטלטלו ואף ברשות הרבים טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו הלכך אין בו משום הוצאה דהוה ליה כמוציא את החי במטה דפטור על המטה אלמא כל הנטפל לדבר לא הוצאה מיקרי הלכך איכא תיקונא בטלטול וליכא אפושי איסורא בהוצאה כנ"ל: אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא. וא"ת ואמאי וכיון דברשות הרבים לא מפטר אלא מדרבנן בכרמלית אית לן למשרי לגמרי דהכי אמר רבא בפ"ק גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברה"י דבכרמלית שרי וכיון דברשות הרבים לא מיתסר אלא משום גזירה בכרמלית לא גזרינן גזירה לגזירה י"ל כי אמרינן הכי ה"מ בדבר שאין בו אפילו סרך מלאכה כי ההיא דלא ישתה דלא מיתסר אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו אבל כל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה מפני שאינה צריכה לגופא בכיוצא בזה בכרמלית ורשות הרבים שוין הן

גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. איכא למידק הכא כיון שכן לדידן דקי"ל כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף להוציא את המת לרשות הרבים לישתרי ליתא שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא נעקרו מדברי סופרים כגון בכרמלית אבל ברשות הרבים לא משום דמי תפיס במלאכה זו אם הוא צריך לגופא אם לאו שאפילו במת אמרו בירושלמי דמשכחת ביה מלאכה הצריכה לגופא כגון בנכרי שהוציאו לכלבו הלכך ברשות הרבים אסור וכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא לא שרו רבנן גבי מת

והא דתני' פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצ' וא"ת ממאי דלמא דליכא טפי מחצי זית ומש"ה פטור דלא מהניא הוצאתן למידי י"ל דאי הכי פשיטא דאפילו בדאפיק חצי זית ממת גדול לא משמע ליה לרב ששת לאוקמה משום דהא נמי פשיטא דהא אהנהו מעשיו ורב נחמן שני לי' דאפ"ה אצטריך לאשמעי' דסד"א כיון דבצריה לשיעורה אהנהו מעשיו קרינא בי' קמ"ל וא"ת וכיון דממת גדול הוא אפילו כי הוציא כזית נמי ליפטר דהא לא אהנהו מעשיו י"ל דכיון שמוציא כשיעור הראוי לטמא אלו לא נשתייר כו אותו שיעור בלבד אפילו שהיא מת גדול אהנהו מעשיו

דף צה ע"א כוחלת משום כותבת כתבו בתוספ' דמשום צובעת גרסינן דלא שייכא כתיבה אלא במידי דהוי מטעם רושם שכן במשכן היו רושמין על הקרשים כדי לעמוד על סדרן הלכך משום צובעת גרסינן

חולב חייב משום מפרק וא"ת והא מפרק תולדה דדש הוא ובפרק כלל גדול אמרינן דאין דישה אלא בגידולי קרקע א"ל דבהמה גידולי קרקע נינהו כדאמרינן בעלמא מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף פרי מפרי וגידולי קרקע דהיינו בקר וצאן א"נ ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע ורבנן אחולב ואמחבץ ומגבן נמי פליגי אבל ר"ח ז"ל כתב דחולב מחבץ מגבן דברי הכל היא והביא ראיה מדאמרינן במס' כתובות וביבמות יונק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמרינן התם בפרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב אבל לא בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא וביום טוב שרי משמע דוקא יונק הוא דהוי מפרק כלאחר יד אבל חולב אסור מן התורה אלמא רישא דברי הכל היא

ודאמרי' הזיד בי"ט לוקה את הארבעים לא קאי אחולב ומגבן ומחבץ דההיא דברי הכל היא ולאו דברי ר"א בלחוד היא ועוד שאי אפשר לומר דחולב ומחבץ ומגבן בי"ט לוקה את הארבעים דהא אוכל נפש הוא ומותר מן התורה דאע"ג דלקמן בפרק ר' אליעזר דמילה אסרינן לגבן משום דאפשר לעשותו מערב יום טוב איסורא מדרבנן בלחוד הוא דאלו מדאורייתא ודאי שרי דלא אמרינן אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם כדאיתא בפ' אין צדין אבל באוכל נפש עצמו בדאורייתא אפילו אפשר שרי ועוד דהא ר' אליעזר שרי במכשירין אע"ג דאפשר כדאיתא לקמן בפ' תולין וכ"ש חולב דלא מיתסר מדאורייתא דהוא אוכל נפש עצמו ולא אפשר מערב יום טוב א"ו כי קתני הזיד בי"ט לוקה את הארבעים לא קאי אחולב ומחבץ ומגבן ומיהו לא תימא לא קאי ארודה חלות דבש שהוא אוכל נפש לא מיתסר ביום טוב מדאורייתא דליתא דכיון דסבר ר"א דיער הוא והתולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור מן התורה דתלישה בי"ט אפילו בדברים שאפשר לעשותן מבערב כגון תותים ותאנים אסורה ובירושלמי מפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו יעשה לכם הרי אלו מיעוטין:

הכא ליכא גומות וא"ת ואמאי לא גזרינן אטו היכא דאיכא גומות כדאמרינן בפרק במה מדליקין גזירה עליתא דששה אטו עליתא דעלמא תירץ הרמב"ן ז"ל שאין אומרין באיסורי שבת זה דומה לזה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים דשמא הגורר קרוב לבא לידי חריש יותר משהמכבד והמרבץ בא לידי השואת גומות לפיכך גזרו בהו ולא בהו וכן נראה שהתירו כאן להערים שאמרו אשה חכמה מרבצת את ביתה ואלו היה קרוב לבא לידי השואת גומות לא היו מתירין הערמה זו ובר מן הדין דהאי מימרא היא מימרא לאמימר לא סבירא ליה:

והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה. כתב הרב בעל הלכות ז"ל דאמכבד נמי קאי שאף הוא מותר לר"ש ואפילו בדהוצני ויתבאר לפנינו בס"ד ומדאמרי' דלדידן דקיימא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה משמע דשבות דרבנן משום חששא דאשוויי גומות הוא ומיהו חייב חטאת דר' אליעזר לא משום הכי הוא דכיון שאינו מתכוין להשוות גומות היאך יחייב עליו ר' אליעזר חטאת א"ו לר"א ס"ל שהכבוד עצמו כיון הקרקע הוא וחייב עלה משום בונה ורבנן ס"ל דמשום בונה ליכא ולא מיתסר אלא משום חששא דאשויי גומות לדידהו דסבירא להו דבר שאין מתכוין אסור ולדידן דסבירא לן דדבר שאין מתכוין מותר שרי אפילו לכתחילה:

אלמא נקוב לר"ש (כשאינו] נקוב משוי ליה ורמינהי. וא"ת מאי מקשי מהך ברייתא אמתני' דהא הך ברייתא נמי תני דכל מילי נקוב כשאינו נקוב לר"ש אלא לענין הכשר זרעים בלבד וכ"ת הכי מקשי מאי שנא הכשר זרעים משבת אי הכי מדמותיב מברייתא אמתני' תיקשי ליה האי ברייתא גופה מ"ש של זרעי' מכל מילי אחריני וי"ל דברייתא לא קשיא ליה אבל מברייתא אמתני' רמי דמדתנן ר"ש פוטר בזה ובזה ולא קאמר ר"ש פוטר בלחוד משמע ולא לענין שבת בלחוד הוא שמשווי רבי שמעון נקוב לשאינו נקוב אלא לכל דיניו ומשום הכי קשיא ליה ומשני דאה"נ דלישנא בזה ובזה מוכח משמע דלכל מילי משוי ר' שמעון נקוב לשאינו בר מהיכא דאיכא גזירת הכתוב כהכשר זרעים ובתוס' פירשו דהאי מקשה הכי פריך מאי שנא הכשר זרעים משבת וכי תימא אם כן תיקשי ליה ברייתא גופה לאו קושיא היא דהוה ס"ד דהא מתני' אתנייה בחיובין התלויין בקרקע כגון מעשר וכלאים ושביעית ומשום הכי אתי ליה שפיר דבכולהו הני כיון דשדה כתיב בהו ליכא מידי בין נקוב לשאינו נקוב דנקוב נמי לאו שדה הוא אבל בהכשר זרעים דלא כתיב שדה מפליגינן בין נקוב לשאינו נקוב ומשום הכי קשיא ליה דבשבת נמי לא כתיב שדה ומאי שנא שבת מהכשר זרעים ושאני ליה דלאו במאי דכתיב שדה תלי טעמא דבכולהו מילי אפילו לא כתב בהו שדה ר"ש נקוב כשאינו נקוב משוי ליה בר מהכשר זרעים דאיכא גזה"כ: