ריטב”א על שבת סו

אי אתם מודים בלחוד קא דייק דאדרבה מהתם משמע דמחייבי רבנן דאי לא היכי קאמר להו ר' יהודה אי אתם מודים אלא עיקר דיוקא מסוף מילתיה דקאמר זר והם לא מצאו תשובה לדבריו כלומר שלא מצאו טעם לחלק בין נתכוין להוציא לאחוריו ובא לו לאחוריו ופונדתו ופיה למטה ואפילו הכי הם פוטרים בפונדתו ופיה למטה וכיון שכן על כרחם יש להם לפטור בלאחוריו ובא לו לאחוריו מאחר שלא מצאו תשובה נחלק ביניהם ומפרקינן אלא מר מדמי להו לאחוריו ובא לו לאחוריו ומר מדמי להו לאחר ידו ורגלו ולפום הא מסקנא מפרשינן דהכי קאמר אני לא מצאתי קושיא לדבריהם משום דסבירא להו דאדרבה לאטר ידו ורגלו דמי והם לא מצאו תשובה לדברי דסבירא לי דאדרבה נתכוון להוציא מאחוריו ובא לו לאחוריו דמי

דף צג ע"א ור"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואיכא למידק מדתנן במס' הוריות הורו ב"ד וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהם ר"ש פוטר אלמא דאדרבה ס"ל לר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור י"ל דשאני התם דאיכא כפרה וכי קאמר ר"ש מחייב בדליכא כפרה א"נ י"ל דשאני התם דכיון שחזרו בהן ונזכרו כמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך וידיעתן כידיעתו ואכתי לא מחוור דמאי לטעמיה והיכן אמרה ר"ש לזו וכי תימא משום דנקט לה התם בדאיכא כפרה א"נ כשנזכר משמע להו הכי חייב דילמא משום ר"א נקט הכי דאמר דההיא ספק ועוד דאמרינן בפ' האשה רבה הורו ב"ד בזדון איש ואשה ולא מתיא קרבן וההיא סוגיא אליבא דר"ש היא לפיכך נראה גירסת ר"ח ז"ל שהוא גורס ור"ש יחיד שעשה כהוראת ב"ד ל"ק קרא לומר משום דאנוס הוא דמאי הו"ל למעבד

ע"ב הימנייהו מחייב וא"ת ומאי קא מיבעיא ליה ורב המנונא נמי היכי הוה סלקא דעתיה למימר דשאינו יכול יהא חייב דשאינו אלא מסייע ויכול דקעביד לה לעקירה של מלאכה יהא פטור י"ל דכי אמרי' הי מינייהו מחייב לא בעיא היא אלא קושיא היא דמדאמרינן דברי הכל חייב משמע שאינו חייב אלא אחת מהם ומשום הכי פרכינן הי מינייהו איכא למימר דליחייב ואידך ליפטר דהא אליבא דר' יהודה דמחייב בזה יכול ואינו יכול ה"נ אית לן לחיובי להאי אע"ג דאינו יכול וכ"ש דמאן דיכול נמי מחייב ואמר רב חסדא פשיטא דמאן דיכול בלחוד אית לן לחיובי דזה שאינו יכול כי מצטרף בהדי מאן דיכול מאי קעביד דבשלמא בזה אינו יכול וזה אינו יכול דין הוא לחייב כל אחד מהם שהרי בשביל כל אחד נעשית המלאכה משא"כ הכא ואמר ליה רב המנונא דאפי' הכי איכא לחיובי כיון דמ"מ מסייע בהדיה ואהדר ליה דמסייע כי האי כלומר בהדי יכול אין בו ממש: שמעת מינה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים כלומר וש"מ דס"ל לתנא דמתני' כסומכוס דתנן בפ' אותו ואת בנו השוחט אותה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה סומכוס אומר משום ר"מ חייב שתים דמפרש רב יוסף התם טעמיה משום דקסבר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים והכי לישנא דאמרי' הכא שמעת מינה כו' ולאו אורחא דתלמודא למימר הכי אלא היכא דמספקא ליה האי דינא או דאיכא תנא בעלמא דאית לי' הכי

דף צד ע"א הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. פי' ומאי חייב על הכלי דקאמרינן כרת או סקילה אבל על האוכלין שהוא שוגג פטור אף מקרבן דכיון דהוה מזיד על הכלי לא שב מידיעתו הוא והכי קתני המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב אף על האוכלין אי בשוגג חייב קרבן ואי במזיד ענוש כרת ונסקל פטור על הכלי אפי' הויא מזיד עליו ואם היא הכלי צריך לו והי' מזיד בהוצאתו חייב אף בשבילו מיתה וכרת ואיכא מאן דגריס איפכא כגון ששגג על הכלי והזיד על האוכלין וקאמר דחייב על הכלי וליתא דלאו שב מידיעתו הוא וכדכתיבנא

ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל פרש"י ז"ל דרב ששת ורב אשי פליג בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ורב ששת משום הכי לא מוקי לה כרב אשי משום דסבר לה כריש לקיש דאין ידיעות מחלקות ולא נהיר דמנא ליה לתלמודא דמשום הכי לא אוקי לה כרב אשי דילמא לעולם כר' יוחנן ס"ל אלא דלא אסיק אדעתיה לשנויי הכי א"נ משים דלא קשיא ליה לישנא דאף על הכלי ותו קשיא לי אפילו סבר לה כר"ל הוה ליה לאוקומה כרב אשי ובלאחר הקרבה אלא ה"פ דרב אשי דמוקי לה בשנודע לו וחזר ונודע לו בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש קאמרא כלומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר קודם הפרשה ונמר לאחר הפרשה ולמ"ד אפילו לאחר הפרשה פוטר ריש לקיש מוקי לה לאחר הקרבה: בסוס המיוחד לעופות מש"ה אצטריך לאוקומה במיוחד לעופות משום דאי מיוחד לרכיבה אפילו לפעמים היו נושאין עליו עופות לא היה אוסר בן בתירא אפילו אי לא ס"ל כר' נתן משום דכיון דבמיוחד למשא לדבר האסור לא מיתסר אלא משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיונו לא גזרינן הכי אלא דוקא בשמיוחד אבל בשאינו מיוחד לא ומיהו רבנן דפליגי עלי' אפילו במיוחד לרכיבה אסרי דהא אמרינן התם דטעמייהו משום דכשמזקין מטחינו ברחיים אלמא רבנן אמרי בכל גווני ובן בתירא שרי אפילו במיוחד לעופות ושמעינן הכי מדקאמר שהוא עושה מלאכה עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דאם איתא דבן בתירא לא שרי במיוחד לרכיבה משום דלא חייש למאי דאמרי רבנן לכשיזקין מטחינו ברחיים למה תליה לאורוכי בלישניה ולמימר מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת רבנן נמי מודו שאין חייבין חטאת על מלאכה שהוא עושה עכשיו אלא ודאי בגופה של מלאכה דהיינו משאן של עופות פליגי בה בן בתירא ורבנן דמש"ה אמרינן דבן בתירא ור' נתן אמרו אחד

איכא דבי וייאדן. פרש"י שקושרין העופות ומניחן על הסוס כשהן חיין ולא מחוור דהא מודה ר' נתן בכפות אפי' באדם וכל שכן בהמה חיה ועוף אלא ה"פ שדרך הצידין שמוציאין העופות הדורסין והכלבים הצריכים על גבי הסוס או חמור כדי שלא ייעפו הם אם איצטרכו לישא העופות בידיהם ולא ייעפו הכלבים אם יצטרכו לילך ברגליהם עד מקום הצידה. פוטר היה ר"ש אף במוציא המת לקוברו פי' משום דהויא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופא כללא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כל שאינו נהנה מגופה של מלאכה אלא שמונע ממנו היזק בלבד כי היכי שאינו נהנה מהוצאת המת אלא שמונע ממנו הטומאה היינו מלאכה שאינה צריכה ולא תימא כל שאלו ברצונו לא היה צריך לאותה מלאכה כי הכא שברצונו לא היה צריך לאותה מלאכה אע"פ שעכשיו נהנה מאותה מלאכה. שמלאכה שא"צ לגופה היא דאי אמרת הכי תיקשי לך הא דאמרינן בפרק כלל גדול בידיעה שנפל בה דרנא דקורעין אותה ותופרין אותה והא התם ברצונו לא הי' צריך לאותה מלאכה ואפ"ה כיון שנהנה ממנה חייב הלכך כללא דצריכה לגופא ולא צריכה לא תלי אלא אם הוא נהנה מאותה מלאכה ואם לאו כל שנהנה ממנה ע"פ שהוא צריך לאותה מלאכה שלא ברצונו חייב עליה כי התם שברצונו לא היה צריך לתפור ואעפ"כ נהנה מגופה של תפירה אבל כל שאינו נהנה ממנה כהוצאת המת שאינה אלא להעביר את הטומאה שאינה צריכה היא ופטור עליה

ע"ב שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית כתבו הראשונים ז"ל ורש"י ז"ל דדוקא על ידי ככר או תינוק שאע"פ שאיסור הוצאה הותר מפני כבוד הבריות איסור טלטול לא הותר כדאמרינן בפרק במה מדליקין אביך הנח עליו כו' דכיון דלא אפשר בלאו הכי משום כבוד הבריות שריא אבל טלטול כיון דאפשר לתקוני מתקני ולא שרינן אלא על ידי ככר או תינוק אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכי בעינן כבר או תינוק הני מילי במטלטלו ברשות היחיד עצמה מחמה לצל משום דאיכא תקנה בטלטול ולא מוסיפינן איסורא במידי אבל כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר או תינוק