ריטב”א על שבת סה

קאמרינן דמצטרף לענין טומאה כלומר שהוא חייב בהנחה זו משום מטמא תרומה. מחייב נמי לענין שבת דאי משום דנצרוף והראוי לטמא אחרים מאי תרומה דנקט ועוד דטומאת אחרים לאו השתא מתעבדה שאף אם נטמאו האי בכזית והאי בפחות מכזית בכביצה בפני עצמו כל זמן שיצטרפו ראויין לטמא אחרים ונמצא שצרוף זה שנעשה בהנחה זו לא מעלה ולא מוריד אלא ודאי אפילו לטומאת עצמן אין בהן מן התורה עד שיהו כביצה והא דדרשי' בתורת כהנים דאוכלין מקבלין טומאה בכל שהן אסמכתא בעלמא היא. והקשו בתוס' אפילו תמצא לומר דמצטרף לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת תינח בשעת הנחה דמצטרף לענין טומאה אבל אכתי שיעורא דשעת עקיר' לא חשיב ולגבי שבת עקירה והנחה בעינן תירץ הרמב"ן ז"ל דכיון דלא אפשר לאיחיובי משום מטמא תרומה בכה"ג בלא עקירה חשיבה ההיא זריקה עקירה דיליה אפילו לענין שבת והאי דנקט כזית אפשר דלא מחייב משום מטמא תרומה עד דאיכא כזית ואפילו אי אמרת נמי דבכל דהו מיחייב מיהו לא חשיב לאצטרופי לענין שבת עד דאיכא כזית: ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה אסור גופה לאסור שבת כלומר דלענין קניה קני כל אותן מעות שהם במה שיצא מן הכיס ואלו לענין שבת לא מחייב עד דנפיק כוליה אם איתא דאגד כלי שמיה אגד. וא"ת ולענין קניה נמי היכי קני דהא עדיין לא קנה את הכיס עד שיצא כולו והויא לה משיכה בכליו של מוכר לאו קושיא היא דמשיכה בכליו של מוכר קונה היא והכי משמע בפ"ק דבבא מציעא גבי משוך בהמה וקני כלים שעליה והכי נמי משמע בפרק הספינה גבי ד' מדות במוכרין ומסקינן אי דאפקה דרך פיה ה"נ הכא במאי עסקינן דאפקיה דרך שוליו כגומר וכיון שאף מה שיצא לחוץ אי אפשר לו ליטלו אלא דרך פיו שהוא עדין בפנים אף מה שיצא לחוץ לא קנה עד דמפיק ליה לכוליה ונמצא שאיסור שבת ואיסור גנבה באין כא'

דצ"ב ע"א איפוך כפשט' משמע דלגמרי מפכין להו דאביי אמר ביד פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור וא"ת והיאך אפשר דרבא אמר ביד חייב דהא רבא הוא דאמר דתוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו לאו קושיא היא דהכא מעביר הוא והא אמרן לעיל בפרק המוציא דרבא לא אמר הכי אלא בזורק אבל במעביר חייב וא"ת אי הכי מתני' דפשט בעל הבית את ידו לחוץ אוקימנא אליבא דרבא למעלה משלשה וקשיא דהא אוקמה ר' אבהו בריש פ"ק בשלשלה ידו למטה משלשה וקבלה ורבא לא קשיא ליה עלה אלא איכפל תנא לאשמועי' כל הני ואמאי בלאו הכי נמי לא ניחא ליה דכיון דסבירא ליה דאגד יד לא שמיה אגד אי למטה משלשה הוא היכי תנא שניהם פטורין י"ל דנהי דרבא הכי ס"ל אפי' הכי לית ליה פירכא עליה דר' אבהו אלא היכי איכפל תנא לאשמועי' כל הני דר' אבהו ואמר לך נהי דמתני' מתוקמא למטה משלשה אפי' הכי שניהם פטורין משום דאגד יד שמיה אגד דמסתברא דרבא בעלמא לא מצי למיפרך עליה דר' אבוהו ואיכא מאן דפריש דכי אמרי' איפוך לא מפכינן אלא לענין אגד כלי אבל אגד יד כדקאי קאי ואימא הכי נמי אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור ולפי זה כי מוקמי' מתני' דפ"ק דשבת למעלה משלשה אליבא דאביי הוא דמוקמינן ליה הכי

מתני' המוציא בין בימינו כו' ועל כתפו שכן משא בני קהת כלומר ומשום הכי חייב על כתפו אבל בשמאלו ובחיקו לא צריך למילפא דפשיטא ליה דדרך הוצאה בכך אבל בירושלמי משמע דשכן משא בני קהת אכולה מתני' קאי דאמרי' התם עליה דמתני' ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן המאור בימינו קטורת הסמים בשמאלו מנחת התמיד של יום תלוייה בזרועו שמן המשחה אי היה נתון רבי בון בשם רבי אלעזר כמין צלוחי' קטנה היתה תלויה באפונדתו: ובמרפקו פרש"י ז"ל דהיינו אצילי ידיו שקורין אשיליש ואיכא למידק מדתנן במסכת ערכי' בפרק האומר משקלי עלי או' משקל ידי עלי ר' יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפק היינו מה שאנו קורין קובדיו דאי עד הכתף היכי מיקרי יד עד הכתף ועוד דהתם מקשינן מינה למאי דדרשינין על ידכה לגבי תפילין דהיינו קיבורת ושנינן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כלומר דאע"ג דקבורת הוי יד בלשון תורה בלשון בני אדם לא מיקרי אלא עד המרפק אלמא מרפק מה שאנו קורין קובדו. ועוד ראיה מדתנן במסכת אהלות כמה אברים יש בו באדם שלשים אפסת יד חמשה בכל אצבע ואצבע שנים בקנה שנים במרפק ואחד בכתף אלמא דמרפק במקום זרוע הוא י"ל דכל מה שיש מן הקובדו עד הכתף נקרא פורפק ואצילי ידיו בכלל והתם במסכת ערכין קרי מרפק לתחלת המרפק דהיינו אצילי ידיו ותדע דהא התם בפרק משקלי עלי עלה דמתני' דתנו מכניס ידו עד מרפקו תנינן בברייתא עלה על העציל דמרפק ועציל חדא היא ובודאי דאציל דבכלל עציל הוא מה שאנו קורין קובדו ומה שאנו קורין אשיליש דהא מצינו גבי ירמיה כשנטלוהו מן הבור דכתיב תחת אצילי ידיו והיינו ודאי אשילוש שכן דרך הנמשכין להעלותן מן הבור שקושרין אותן תחת האשילוש ואין דרך לקושרן בקיבדי אלמא אשילוש הם בכלל אצילי ואשכחן נמי דקובדי בכלל אציל כדתניא במסכת סופרים לא יקרא אדם בספר ושני אציליו עליו והיינו ודאי קובדוש באדם נשען עליהן שהרי אין אדם נוהג ליתן האשילוש על הספר וכיון דמרפק ואציל חדא היא כדמוכחא ההיא דפרק משקלי עלי ואשכחן אציל שהוא נאמר על הקובדי ועל האשילוש אף במרפק נמי אנו יכולין לומר כן ומרפק דפ' משקלי עלי היינו קובדי ומרפק דמתני' דהכא היינו אשילוש דבמרפק הנק' קובדי לא שכיחא הוצאה כלל

גמרא המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פירוש אע"פ שאין מקצת מאותו משוי למטה מעשרה והיינו דאצטריך ליה לר' אלעזר לאשמעינן דאי לא תימא הכי מתני' היא דתנן ועל כתפו: אשתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי. פרש"י ז"ל דאפילו תימא שאין גובהן של לוים אלא ג' אמות כמונו הוו להו י"ח טפחים והארון אינו תלוי אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח ונמצא שהיה גבוה עשרה ויותר. ולכאורה נמי הכי משמע שגבהו של אדם ג' אמות מדאמרינן ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות. ומיהו איכא למידק דהתם בפ' המוכר פירות משמע דארכו של אדם ארבע אמות דבעינן התם שיהא אורכן של כוריים ארבע אמות ועוד דאם איתא שאורכו של אדם אינו שלש אמות היכי הוה קאי ארון למעלה מעשרה שהרי בכתף היו נושאין אותו וכיון שהיה תלוי למטה מכתפותיהן ששה טפחים ושני שלישי טפח נמצא שלא היו שוליו גבוהין מן הקרקע עשרה אלא ודאי אורכו של אדם אינו יותר משלש אמות בענין שיש מכתפו ולמטה שלש אמות ומשום הכי אתיא שמעתין שפיר והאי דסגי לו גבי מקוה בגובה שלש אמות היינו לפי שדרך האיש כשהוא טובל לכוף את עצמו מעט כדתנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכת ומניקה את בנה. ומיהו אע"ג דאורכו של אדם יותר משלש אמות לא סגי לארבע אמות וגבי כוכין היינו טעמא דבעינן ארבע אמות כדי שיכנס שם בריוח ועוד דאיכא נמי כותלי ארון. והא דאמרינן בעירובין דמקומו של אדם ארבע אמות היינו עם ראשו וקצת פשוט ידיו

ע"ב אף מקבלי פתקים פירוש שדרך רצי המלך לעשות להן כמין קופסא קטנה שנושאין בחגרותיהן ולפעמים נושאין שם הכתבים והקופסא ההיא דרכה להיות חוזרת פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם ומאי דאמרינן נמי בגמרא שכן לבלר מלכות עושין כן היינו שנושאין הקשת שלהן בחגורותיהן ודרכן להיות חוזר פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם מדקאמר להו אי אתם מודים לאו מכלל דפטרי רבנן לא מדקאמר להו