ריטב”א על שבת סד

בחד בשבת כולהו כרבי יוסי מוקמינן להו: מודעא רבה לאורייתא הקשה הרמב"ן דאי הכי למה נענשו קודם אחשורוש וכ"ת מפני שעברו על גזרת מלכם א"כ מודע' למאי מהני. ועוד למה הצריכם לקבלה ולברית. ועוד דמשמע דבערבות מואב באו בברית תורה ומצות כדכתיב אלה דברי הברית כדמוכח במסכת סוטה והתם לא הוה אונסא כלל דתהוי לאו מודעא ועוד שמפרש בספר יהושע שהזהירן כמה פעמים וקבלו בסבר פנים יפות וי"ל דהם ודאי מדעת' קבלו תורה ע"מ שינחיל' הארץ כדכתיב לתת להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו והיינו דאמרי' אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם כלומר שימותו במדבר ולא יכניסם לארץ לפיכך כשעברו על התורה עמד וגלה אותם ואף הם משגלו מסרו מודעא לומר שמעתה אין חייבין לו לשמור את התורה והיינו דכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האומות לשרת עץ ואבן וכדאמרי' בהגדה שאמרו לו ישראל ליחזקאל רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו ולפיכך כשבאו לארץ ביאה שנייה בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוה בלא שום תנאי ושלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והי' זה חביב להם מגאולה של מצרים

דף פ"ט ע"ב ורמינהי תבלין שנים ושלשה שמות הקשה הרמב"ן ז"ל היכי מקשי מאיסור אכילה להוצאת שבת התם כל שני מינין לא מצטרפו הכא כל ששיעורן שוה מצטרפין דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה ולמה לן לאוקומי בדחזי למיסק. ותירץ ז"ל דלא דמו תבלין לאוכלין דאוכלין כיון שראיותן מחמת עצמן בדין הוא שכל מיני אוכלין יצטרפו אבל תבלין שאין ראיותן מחמת עצמן אלא לתבל בהן את האוכל כל שאינן מיני מתיקה אין האוכל מתובל בהן

דף צ' ע"א מי רגלים כל ארבעים יום. פרש"י ז"ל שנשתהו ארבעים יום ואיכא למידק שבפרק האשה שהוא עושה צרכיה תנן דמי רגלים הוי חד מאותן סימנין שמעבירין את הכתם ואמרינן עלה בגמ' דהיינו מי רגלים שהחמיצו וכמה חימוצן שלשה ימים לפיכך נראה דמשלשה ועד ארבעים ראויים להעביר את הכתם ובמס' נדה נקט תחלת זמנן והכא סוף זמנן אי נמי הכא הכי קאמר מי רגלים של תינוק ארבעים יום: מאי בורית כבריתא פרש"י ז"ל דהיינו גפרית ואיכא למידק דאי הכי עפר הוא וכיון שכן למה הוצרך להקשות מדתנן כל עיקר יש לו שביעית פשיטא דאין שביעית כעפר אלא ודאי כבריתא מין עשב הוא שאין לו עיקר הוסיפו עליהן החלביצין והלעונין והבורית בתוספתא לית בה הוסיפו עליהן אלא משום דבתוספתא תני אותן שיש להן שביעית וביאר השינויים במשנה ומוסיף עלייהו נמי החלביצין והלעינין והבורית שאינן שנויין במשנתינו משום הכי מייתי לה הכא בלשון הוסיפו עליהן: כל שאין לו עיקר אין לו שביעית לאו למימרא דלאיסור שביעית בעינן שיהא גזעו מחליף שהרי מיני תבואה ומיני ירקות אע"פ שאין להן עיקר להיות גזעו מחליף שביעית נוהגת בהן אלא הכי קאמר כל שיש לו עיקר דהיינו ענין שיש להם עיקר חוץ מעצמן יש להן שביעית לכל דיניו כלומר אף לביעור אבל כל שאין לו עיקר כלומר שהנלקט עצמו עיקר אין לו שביעית לכל הלכותיה לומר שאין לו ביעור וכיון שכן היאך מנו בברייתא בכלל אותן שהוסיפו על אותן שיש להן שביעית וביעור שהרי דברייתא עיקר עשב הוא. והוי יודע דהא דמייתינן כל שיש לו עיקר יש לו ביעור שביעית כו' אינה שנויה בשום מקום כלשון הזה אלא הוציאו אותה מדתנן עלה הלוף השוט' ובעלי הדנדנ' יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וקתני סיפא עיקר הלוף השוט' ובעלי הדנדנ' דיש להן שביעית ולדמיהן שביעית ואין להם ולדמיהן ביעור ובגמר' מייתי' כללא דהא מתני' בלישנא קייטא וזה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית כו'

מתני' רבי יהודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהן פרש"י ז"ל דאחשביה קרא לאיסור' כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והא דתנן כל הכשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה דלא כר"י ואפשר דאפילו ר"י מודה בה והכא מיירי במוציאן לשריפה או לזורקן לים המלח וכשר להצניע הוא לכך ורבי יהודה לטעמיה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ומשמע נמי דרישא דקתני בעפר המזבח מקק ספרים ומקק מטפחותיהן כל שהן מצניעין אותן לגונזן דאיתא נמי כר"י לפי שהונחתן לגונזן לאו מלאכה הצריכה לגופה היא: המוציא קופת הרוכלין כו' אינו חייב אלא חטאת אחת. וא"ת פשיטא דהא אפילו הוציא וחזר והוציא בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכל שכן הוציא מינין הרבה בבת אחת שאינו חייב אלא אחת כיון כו' הקשו זה בירושלמי ומפרקי למי נצרכה לב"א שלא תאמר מינין הרבה נעשו כמו העלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אתת ע"כ וה"פ דסד"א דס"ל דגופין מוחלקין ואמר רבא בא על חמש נשים נדות אפי' קטנות שהן אינן חייבות ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת והכא נמי נימא דמינין חלוקין יחלקו בהעלמות חלוקות ויהא חייב על כל מין ומין קמ"ל

פרק עשירי המצניע

דף צ"א ע"א מתקיף לה ר' יצחק בריה דרב יהודה אלא מעתה חשב להוציא כל ביתו פרש"י ז"ל דאאביי פריך דאמר כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה ולא פריך אדאבוה ונ"ל דאע"ג דמילתיה דאבוה מפסקא ביניהו הזקיקו לרש"י ז"ל לומר כן דאי אדאבוה פריך הוה ליה למימר אמר ליה רב יצחק בריה אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דפרכיה דרב יצחק לא קשיא ליה לאבוה מידי משום דאבוה לא איירי אלא במחשב בשעת הוצאה וכיון שכן ליכא למפרך דחשב להוציא כל ביתו דאמרי' דמחשבת בשעת הוצאה עושה דבר שאינו ראוי לאו הוכרח הוא דנימא דמחשבה דקודם הוצאה עושה מה שהוא ראוי דבר שאינו ראוי וחשב להוציא כל ביתו הכי משמע ועוד דרב יצחק גופיה מודה דמסתבר טעמא טפי דלשוויי מחשבתו מה שאינו ראוי דבר ראוי בשעת המחשבה עצמה מלמימר איפכא אלא הכי פריך כיון דמחשבת לה למחשבתו כל כך שאפי' מחשבה דחובה מהניא לסתם הוצאה אע"ג דבעידנא דקא מפיק לה אזלא לה מחשבתו אלא מעתה חשב להוציא כל ביתו הכי נמי דלא מחייב עד דמפיק ליה כולי' ואפ"ה מפרקינן דלא דמי. אבל אחרים פירשו דרב יצחק בריה דרב יהודה אדאבוה מותיב והכי קאמר בשלמא אי לאו דרב יהודה הוה אמינא מאי כל שהוא כזית דחשיב בעלמא אבל כיון דר"י אמר דמחייב היה ר' מאיר מחייב במוציא חטה לזריעה אע"פ שאינה חשובה כלל אלא מעתה חשב כו'

הוציא חצי גרוגרות וטפחה ונמלך עליה לאכילה מהו הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מיבעיא ליה לרבא דהא איהו גופיה אמר גבי איסורין בפ' כל המנחות כל היכא דמעיקרא הוי ביה שיעורא והשתא לית בי' הא לית ביה וכל היכא דמעיקרא לא הוה ליה והשתא אית ביה מדרבנן. תירץ הרשב"א ז"ל דלא דמי לשבת דלענין איסורין איסורין ששיערה תורה בכזית ולית בהן בכזית אלא ע"י תפיחא כשאכלו לא נהנה מכזית של איסור ומש"ה פטור אבל ענין שבת בחשיבות תליא מילתא וכל שתפח ועמד על כגרוגרת חשיב להו לאינשי

ע"ב מדמצטרף לענין טומאה. מכאן תשובה למה שכתב רש"י ז"ל בכמה מקומות דדוקא לטמא אחרים מכביצה אבל טומאת עצמן בכל שהן דודאי הכא הכי