ריטב”א על שבת סג

להרחיק טפח מיהו בעי דאי לא הא איכא יניקה ועירבוביא וכמ"ש רש"י ז"ל וכיון שכן כי היכי דגזרינן שמא ימלא את הקרנות דשתי ערוגות כערוגה א' נמי ליגזור י"ל דלא דמי דערוגה אחת כיון שדרכה להיות נזרעת בבת אחת מידע ידיע ומזהיר זהיר אבל מערוגה לערוגה שאינה נזרעת בבת אחת לא רמי אנפשיה שלא ימלא קרנות ערוגה זו כדי להתרחק מקרנות ערוגה אחרת שזורע זה זמן מרובה

גבוליה כמה כלומר כמה הוא חשוב גבול להיות לה תורת ערוגה לענין ראש תור ירק ופשטינן כדתנן לענין כלאים רחב כמלא רחב פרסה וכיון דבענין כלאים חשוב הפרש למראית העין ולהוציא מדין ערבוב לענין גבול נמי הפרש וטעמיה דרבי יהודה דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק דכיון דחשיב והוי גבול אלמא הפרש הוי: שאני התם דאיכא שירבא פי' לאו למימרא דבערוגה ליכא ערבוב דאם כן למה לך למימר דחמשה בשתא לא ינקי' אפי' ביונקין מותר כדאמרינן גבי ראש תור ירק הנכנס ובממלא כל גיגתו דרבי יוחנן דבכלאים לא מתסר אלא היכא דאיכא יניקה וערבוביא א"ו הכי קאמרינן שאני התם דאיכא שירבא ומשא"כ בערוגה שירבא כולי האי: הרוצה למלאת כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה ועוגל בה חמשה פרש"י ז"ל עוגל בה ה' עיגולין לחמשה זרעונין וקשיא עליה למה ליה למנקט חמשה אפי' יותר נמי ושיעורא דמתני' נקט אלא שאין עיקר פירושו מחוור ועוד שאין משמעות הלשון כן לפיכך פי' ר"ת ז"ל עוגל בתוכה עיגול אחד של חמשה וזורע אותו מין אחד והוא השנוי במשנתינו ואחד באמצע וזורע ארבעה גרעינין בארבע רוחות הערוגה באמצען ונמצא חצי טפח חרב זרעין שברוחות לעגול שבאמצע הערוגה וממלא עוד הקרנות ממה שירצה והן המורשות שהמרובה יתר על העגול שרואין כאלו ערוג' עגולה ששה על ששה ומורשות הקרנות שחוץ לעגול כורע ממה שירצה ונמצא חצי טפח בערוגה סביב העגול הפנימי ואקשינן והיאך נתמלאת כל גנתו ירק והרי יש חצי טפח חרב לכל צד ואמרינן דבי רבי ינאי דודאי צריך להרחיק אותו בין הבינים ור"י בההוא פורתא לא מיירי ורב ששת אמר דאפילו חצי טפח ממלא ואם היו זרעוני הגנה שתי זורע אלו ערב ומותר

דף פ"ו ע"א מאן דלא מוקים לה כתנאי תני רישא טהורה פי' דכי היכי דמאן דלא מוקים לה כתנאי דהי' נפשיה לאוקמה בתרי טעמי כדאיתא התם בפרק המפקיד ועדיף ליה טפי הכי מלאוקמה בתרי תנאי הכי נמי הכא עדיף ליה למימר דמאן דמתני טהורה אע"ג דמיעוטא נינהו תנו לה בדוקא כי היכי דליקום כולה בחד תנא מלמתני טמאה אע"ג דרובא תנו לה הכי כיון דהוה צריך לאוקומה בתרי תנאי אבל ודאי אי לא אשכח מאן דמתני טהורה לא הוה משבש לה כי היכי דתיקום בחד תנא

ע"ב אבל חכמים אומרים שש עונות שלמות בעינן. זו היא גירסת רש"י ז"ל והכי פי' דרבנן לא ס"ל טעמא דהללו הולכין לקבל תורה והללו הולכין לטבילה הילכך כיון שהוצרך משה לירד בהשכמת יום רביעי ש"מ דשש עונות שלימות בעינן דאי לא כיון שאי אפשר שתנתן תורה בי שימשי משום דלא מראש בסתר דברתי למה היה צריך משה לירד בהשכמה ירד בסוף רביעי ויטבלו בסוף שלישי כדי שלא יהיו טבולי יום ממש ואי איכא בהו מאן דפלטה בלילי שבת מטבל בצפרא דהא ראויה תורה לינתן לטבולי יום א"ו כיון שהוצרך לירד בהשכמה ש"מ דשש עונות שלימות בעינן הילכך מה שלא נתנה תורה בי שימשי לאו משום דראש בסתר דברתי לחודיה אלא משום שאם היו פולטות לאחר מכאן היו צריכות טבילה הנ"ל פי' לפירושו של רש"י ז"ל. ויש נוסחאות שכתוב בהן שלש עונות שלמות בעינן ולפי זה צריך לומר דעונה קרוי מעת לעת: אבל פרשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה. וא"ת מאי קמ"ל מתני' בפרק דם הנדה דתנן התם הזוב והניע והרוק ושכבת זרע מטמאים לחין ואין מטמאים יבשין. לאו קושיא דאי מהתם הוה אמינא דעיקר חדושיה לומר שאין מטמאים יבשין אפילו תוך שלשה ימים קמ"ל

דף פ"ז ע"א בתלתא אמר להו מצות הגבלה. היינו טעמא דאמרי' הכי משום דכתיב ויגד משה את דברי העם אל ה' ולא מצינו שאמר הקב"ה למשה שיאמר לכם שום דבר לישראל ושקבלוהו ישראל ממשה כדי שיהא למשה צריך להשיב לפני הגבורה שקבל והו ישראל וכדאמרינן בברייתא בסמוך אלא על כרחין זו מצות הגבלה שהיא מאוחרת במקרא וראוי' להיות מוקדמת. ויש סמך לזה בפרשה שלא מצינו שם שאחר שאמר לו הקב"ה למשה מצות הגבלה שאמרה לישראל אלא ודאי בשלישי לר' יוסי או ברביעי לרבנן אמרה להן ונרמז הדבר במה שכתוב ויגד משה את דברי העם אל ה': מאי דרש היום ומחר היום כמחר. וא"ת כיון דמדרש דרש שלאו מדעתו הוה ובודאי שהרבה עשו דרש כיוצא בזה. וי"ל דכיון דכתיב והיו נכונים ליום השלישי פשטיה דקרא ליום הציווי קאמר ואי משום דכתיב היום ומחר לא משמע איפכ' שהרי בחצי היום שייך למימר היום ומחר ואדרבה היום ומחר הכי משמע טפי דהיום אותו יום שהוא עומד בו משמע אלא שמשה רבינו כיון לדעת של מקום שלכך נתכוון והסכים הקב"ה על ידו: פירש מן האשה. וא"ת ומנלן דמעצמו פירש שמא לא פירש עד שאמר לו הקב"ה פה עמוד עמדי י"ל שאלמלא מדעתו עשה כן למה לא אמר לו שכינה כך עד לאחר מתן תורה והלא אף מתחלה היה מדבר עמו בכל שעה אלא ש"מ שמפני שהוא גדר עצמו בכך אמר לו הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי. אי נמי כיון שדברו עליו אהרן ומרים כשפירט מן האשה כדכתיב הרק אך במשה דבר השם משמע שמעצמו התחיל לפרוש שאלו לא פרש עד שאמר לו הקב"ה לא היו מדברים עליו אלא מעצמו פירש ולא הודיע שהסכים הקב"ה על ידו עד משנה תורה לפי שכיון שלא היה ציווי ממש לא היה צריך להודיע: אשר שברת יישר כחך ששברת, וא"ת מאי טעמא דרשינן האי אשר מלשין אשור טפי מכל אשר שבמקרא. י"ל מדכתיב אשר שברת ושמתם ושמעינן מינה דלוחות ושברי לוחות היו מונחים בארון וש"מ שהיתה שבירתן חביבה לפניו דאי לא לא היה מצווה להניחן בהארון שאין קטיגור במקום סניגור ומדרש הגדה שיהושוע ושבעים זקנים תופסין בידיו שלא ישברם ולא יוכלו לו אמר הקב"ה תהא שלום באותה היד שנאמר ולכל היד החזקה אשר עשה משה ואפשר דמשום הכי דריש להאי אשר משם אשור

ע"ב ומר סבר אתחומין נמי אפקוד. וא"ת והא קיימא לן תחומין דרבנן י"ל דלר' יוסי ס"ל דתחומין דאורייתא וכדאיתא בפ' בכל מערבין. וא"ת והיכי איכא למימר דלא הפקיד אתחומין והא אל יצא איש ממקומו דמיניה ילפי' תחומין במרה הוא דכתיב. י"ל דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ואמרו בתוספות דה"ה דאית לן למימר דאהוצאה לא אפקוד שאם לא כן היאך מוליכין כלים ואוהלים בשבת ואפשר שהיו טוענין אותן על גבי בהמותיהן ואמחמר דאסור לאו גרידא דומייא דלאו דתחומין דלא אפקוד

ואותו היום חמישי בשבת היה פסח היה בחמישי וכיון שכן מקחו של פסח שהוא בעשור היה בשבת ולפיכך נהגו לקרות לשבת שלפני הפסח שבת הגדול על שם אותו שבת לפי שבו נעשה נס שבכורי מצרים מהרו לשלחה כשראו ישראל שמתעסקין בפסחיהן והגידו להם שביום אכילתו ימותו הבכורות ונהרגו אז הרבה מן המצרים כמו שדרשו במדרש מדכתיב למכה מצרים בבכוריהם

דף פ"ח ע"א לרבנן שמנה חסרין עבוד משום פירכא דר' יוסי אמרו כן דלרבנן לא צריך דהא אמרי' דאייר דההיא שתא עבורי עברוה הילכך לא היה ליה ריש ירחא דסיון אלא תרי בשבת כיון דששה חסרים עבוד אי נמי השתא לא סבירא לן דאייר בההיא שתא עבורי עברוה והנך ברייתא דהוה קשיין מעיקרא דמשמע מינייהו דסיון הוה