ריטב”א על שבת סב

פכין קטנים של חרס שטהורין בזב לכל טומאותיך דמשום מדרס לא מיטמו דאין ראויין לישיבה ובמגע נמי לא מיטמו לפי שאין כלי חרס מטמא מאוירו והללו שאינו יכול להכניס אצבעו בתוכן ובהיסט נמי לא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט דדכוותה אמרינן בפרק העור והרוטב לענין טומאת משא דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא ואי משום שערו שיכול ליכנס באוירן שהוא טמא כדאיתא בתו"כ ה"מ בכלי הראוי לנגיעת בשרו דלהכי אפקי' רחמנא בלשון נגעת בשר דמדכתיב והנוגע בבשר הזב מפקינן לה בסיפרא והקשה ר"ת ז"ל היכי אמרת דאת שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט הרי כלי חרס המוקף צמיד פתיל עליו שאינו מטמא ואפילו הכי אמרינן במסכת נדה שמטמא במעת לעת דהיינו בהיסט ובסוף פרק הניזקין נמי אמרינן גזירה שמא מסיטם אשתו נדה ולאו קושיא היא דשני התם שמתחילה היה פתוח ואע"פ שהוקף אח"כ צמיד פתיל ראוי לנגיעה הוא שעומד לפתוח וכפתוח דמי משא"כ בפכין קטנים ומהאי טעמא נמי אמרינן בפרק המביא דאלפסין ערוניות דהיינו כלים שחוקקין מתחילה ואח"כ מכסין אותן בכסויין עד שצרף בכבשן ויפתחם ואמרינן בהו דטמאות במשא הזב וטהורות באהל המת והיינו טעמא דכיון שעומדות לפתוח באות לכלל מגע ומשום הכי טמאות בהיסט אבל לענין אהל הואיל וסתומות הן מצילות אלא שרש"י ז"ל פירש שם דהנך אלפסין עירוניות אין להן תוך ואפילו הכי טמאות במשא הזב דלא בעינן תוך ואי אפשר דכיון דפכין קטנים אע"פ שיש להן תוך מפני שאין ראוי לנגיעה אינן מטמאין אפילו בהיסט לפי פי' ז"ל כ"ש הללו שאין להן תוך כלל ותו קשיא עליה מדתנן בפ' שני דכלים הטהורין שבכלי חרס טבלא שאין לה לבזבז ומחתה פרוצה של קלאין כו' ומשמע שאין להן טומאה כלל כיון שאין להן תוך אלא ודאי אלפסין עירוניות תוך יש להן וכדפרישנא משום הכי טמאות במשא הזב ואכתי איכא למידק היכי אמרי' דפכין קטנים טהורין בזב לכל טומאותיו הרי מטמאין במעיינותיו של זב כגון רוקו ואע"ג דליתי במגע משום דטומאת רוק לאו בלשון מגע אפקא רחמנא וכדכתיב וכי ירוק הזב בטהור ותו קשיא דמשמע דהאי ק"ו דדמי מקולא דזב וחומרא דמת דיינין ליה והאי ק"ו פירכא היא דאיכא למימר זב חמור שכן מטמא כלי חרס המוקף צמיד פתיל כדכתבינן לעיל משא"כ במת שאינו מטמא בהיסט והילכך איכא למימר דאע"ג דמפץ טמא בזב אינו טמא מת. אלא עיקרן של דברים כפירושן של גאונים ז"ל שפירשו דהאי פכין קטנים של עץ קאמר ולא דיינינן ק"ו מקולא לחומרא דטומאת מת דאי הכי איכא למימר אדרבה זב ממת חמור וכדכתיבנא אלא מקולא דמדרס לחומרא דטומאת מת דיינינן והכי קאמר ומה פכין קטנים שאין ראויין למדרס וה"ה לכל מידי דלא חזו לישיבה דטהור במדרס הזב ואפילו ייחדו לכך יטמא דאלמא טומאת מת חמירא ממדרס הזב במפץ שטמא במדרס הזב אינו דין שיהא טמא כמת ולא תימא פכין קטנים שאין טמאין במדרס לאו משום קולא דמדרס הוא אלא מפני שאין ראויין לו דכיון שייחדן לכך כראויין דמין ואפילו הכי משום קולא דמדרס אקיל רחמנא גבייהו דלא ליטמו

ואמאי והא לית ליה טהרה במקוה פרש"י ז"ל ומשום הכי כתיבא טבילה אכלים היא דכתיבא התם יש להן תוך אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו לענין טומאה לא ילפינן בהו טבילה ולית להו טהרה במקוה והקשו בתוס' דהא אשכחן פשוטי כלי עץ דאית להו טהרה במקוה דתנן במסכת כלים ומייתי לה בפרק שלשה שאכלו מטה מטמאת ומטהרת אכילה מטמאת איברין ומטהרת איברין ומוקמינן לה החם בגמרא בארוכה ושתי כרעים והא התם פשוטי כלי עץ נינהו ואפילו הכי אמרינן דאית להו טהרה במקוה אלא ודאי כי אמרינן הכא דמפץ אין לו טהרה במקוה היינו במפץ של גמי דלא כתיבא בה טבילה כלל אבל פשוטי כלי עץ יש להן טהרה במקוה דכיון דנתפרשה טבילה במקביליהן אף בפשוטיהן כל שמקבלין טומאה יש להן טהרה במקוה ועוד דבפרשת כלי מדין כתיב וכל כלי עץ תתחטאו והתם ליכא למימר דוקא במקבליהן דומיא דשק דהתם לא כתיב ביה שק אלא וכל מעשה עזים תתחטאו הלכך כלי עץ שמקבלין טומאה במשמע ואכתי איכא למידק דהא בפרק כיצד הרגל מייתי לה להך ברייתא ואמרינן עלה בגמרא דוקא מייתינן לה למפצה בין לטומאת ערב וכיון דלית ליה טהרה במקוה יש לו טומאת עולמית וכי תימא לאו דוקא טומאת שבעה וטומאת ערב לפי שכל שהוא אב הטומאה טמא שבעה וכל שאינו אב הטומאה אינו עמא אלא טומאת ערב לא מצית אמרת הכא דהא קי"ל דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה י"ל דמפץ לשון כולל הוא לשל עץ ושל שיפא ושל גמי דתרוייהו ילפינן להו מזב וכי אמרינן הכא והא לית להו טהרה במקוה אצל שיפה ושל גמי הוא דדייקינן וכי אמרינן התם בפרק כיצד הרגל דקא מייתי ליה בין לטומאת שבעה בין לטומאת ערב בשל עץ קאמרי': מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור פרש"י ז"ל דאי טמא מדרס היכי מציל דהא כל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אלא ש"מ דאין מדרס לכלי חרס ובהיסט נמי לא מטמא דכל שהוא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט ויש תשובה על דברי דודאי כלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט כדאמרינן שמא תסיטם אשתו נדה א"ו בהיסט מטמא ואפילו הכי מציל מפני שהיסט בנגיעת תוך הוא וכיון שאינו מטמא אחורין מציל אבל אם איתא דמטמא מדרס היאך מציל כיון שאחוריו מקבלין טומאה

מתני' מניין לערוגה שהיא ששה על ששה כו'. כתב רש"י ז"ל דשיעור יניקה טפח ומחצה וא"ת והא תנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים י"ל דהתם לאו משום יניקה הוא אלא מפני שמחלידין את הקרקע דדכוותה לענין הרחקת אילן אמרינן דמרחיקין את האילן מן הכותל עשרים וחמש אמה ואלו לענין יניקה לא ינקי אלא ששה עשר אמה ואחרים פירשו דשיעור יניקת הזרעים שלשה טפחים וכפשטה דמתני' דפרק לא יחפור והכא היינו טעמא דשרי לפי שאע"פ שהיניקות מתרבות כיון שאין מין זה יונק מגופו של מין זה מותר כדאמרינן בגמ' לא יניקי מהדדי ולא אמרינן לא יניקי בהדי הדדי וכ"ת בין שתאמר דשיעור יניקה טפח ומחצה אי נמי שלשה טפחים הא בציר מקום הגרעין א"נ אפשר דהאי ערוגה ששה בהדי מקום הגרעינין אי נמי אפשר דהאי ערוגה ששה בלי מקום הגרעינין קאמרינן ובירושלמי משמע דאפליגו בה דאמרינן התם אמתניתין דרבי יוחנן בשם רבי ינאי כולהון בתוך ששה כהנא בשם ריש לקיש אמר כולהון חוץ לששה

גמרא מאי משמע נראה דמשמע לן דבכלל לישנא דמתני' דאמר מנין לערוגה היינו לומר שתהא כל תורת ערוגה עליה ואף להתיר ראש תור הנכנס לה אלמא משמע לן דהאי דינא בכלל לישנא דמתני' הוא ומשמע לן הכי דאם איתא דלא אתא תנא אלא לאשמועינן שיעור יניקה למה ליה למנקט האי דינא דערוגה לתנייה בהרחקת זרע אחד מחבירו אלא הכי קאמר מנין לערוגה שהיא נזרעת כיוצא בזה דלית בה משום כלאים ותורת ערוגה עליה שנאמר כארץ תוציא צמחה אלמא כיון דנקט קרא זריעה כחמשה זרעונין שמע מינה דחשובה ותורת ערוגה עליה והוזקקתי לומר כן דאי לא תימא הכי אסמכתא דקרא למאי מהניא דסוף סוף צריכין למימר דקים להו לרבנן דחמשה בששה לא ינקי מהדדי וכיון שכן קרא לא מעלה ולא מוריד אלא ודאי להתיר ראש תור הוא דצריכינן ליה דאי לאו קרא נהי דהוה שרינן זריעה כיוצא בה כיון דלא ינקי מהדדי אפ"ה הוה מצינן למימר דחמשה זרעונין לא חשיבי להתיר ראש תור ירק הנכנס להם

דף פ"ה ע"ב גזירה שמא ימלא את הקרנות. וא"ת נגזור נמי בערוגה אחת שמא ימלא כל ארבע רוחותיה לארכן ובודאי שאינו רשאי שאע"פ שאין צריך