ריטב”א על שבת סא

והשתא אתי לישנא שפיר אלא אי אמרת דהך אבן מסמא מתורת היסט היא למה ליה לדלוגי ממשא לאבן מסמא הוה ליה למימר כי פליגי בהיסט שהוא עיקר מחלוקתן אלא ודאי כדאמרן

דף פג ע"א ולוקשיה רחמנא לנבילה וא"ת ואי אקשה לנבילה לא היה משא שלא מטמא אלא אדם בלבד שכך שנינו גבי נבילה עכשיו שהוקשה לנדה כל הראוי למשכב ומושב והאדם מטמאין במשא שלה ואפשר שאין דין משכב ומושב מטמאין בע"ז. ולר' עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה בדין הוא דהוה מצי למימר דלא מטמא באבן מסמא אלא איידי דאמר הכי לעיל לרבא אמר נמי הכי לר"א אי נמי דאמסקנא סמיך דאמרינן דאתקש למת ומת לא מטמא באבן מסמא הלכך אלא משום מיעוטא דאבן מסמא לא הוה צריך הקישא דשרץ ואצטריך משום משמשיה: מי אלימא ממתני' ודקארי לה הוה ס"ל דכיון דקתני ע"ז לשרץ ומשמשיה כשרץ שרץ דעבודה זרה כשרץ דמשמשין מה שמשמשיה לא מטמו במשא ע"ז נמי ואפילו הכי דחי ליה דלא אלימא ממתני' והא כדאיתיה והא כדאיתיה

מתקיף לה רב אשי מאי הן נ"ל דרב אשי לאהדוריה לאתקפתא קא מהדר וה"ק בשלמא לר' אליעזר ניחא דהך דקתני לאו לאשמעינן היא גופא דמילתא פשיטא היא וכדברי רש"י ז"ל אלא אורחי' דלישנא בהכי כלומר אין מטמאין אלא הן אבל לא משאן ולפי שהיסט משמע משא ומשמע היסט נקט האי לישנא לומר שאין מטמאין אלא הן עצמן דהיינו מגען אבל לא ענין אחר שבהן ואיידי דאמר תנא קמא הן ר' עקיבא נמי אהדר ליה בלישניה דהן והסיטן מטמאין אבל לרבה קשיא דהא ס"ל דלרבנן טומאה אחרת יש בע"ז חוץ מהיא עצמה וסדר טומאותיה הוא מונה לומר שהיא והיסטה טמאין ואי הכי למה ליה למימר היא פשיטא דאי טהורה היאך יטמא היסיטא והיינו דרב אסי לא אצטריך לשנויי אלא לרבה אבל לר' אליעזר לא אצטריך דברייתא אתיא ליה כפשטה וכמו שכתבתי וזה על דרך רש"י ז"ל אבל לא בדבריו ובקצת נוסחאות מצאתי אי הכי מאי הן וזה סעד לדבריו והרב יוסף הלוי פירשה בענין אחר ולא נתחוור בענין

כדתנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין פרש"י ז"ל שלא מצינו ונשא את הזב שיהא טמא אלא במשכב ומושב והאדם אבל כרע הזה טמאין מדין היסט והא דמייתו כדתנן היינו לענין הדין דהיסט אבל לא' לענין הדין דבאוכלין ומשקין כרעו הן טהורין ובאדם ומשכבות ומושבות כרעו הן טמאין וכך שנינו הזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שנייה כרע משכב הזב טהורין כרעו הן טמאין כלומר מדין משכב שהוא תחתונו של זב אינו מטמא משכב לעשותו אב הטומאה כרעו הן טמאין כלומר מדין משכב שהוא תחתונו של זב וקתני סיפא הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאין כלומר דמאי דקיל במשכבות ומושבות דהיינו כרע הזב דחמיר באוכלין ומשקין וכדכתיבנא והא דאמרינן בגמרא כדתנן מההיא מתני' דכתיבנא מפקינן שלא מצינו אותה במשנה שנוייה על הסדר שהביאו אותה בגמרא אלא שאי אפשר שברייתא שנוייה כך ולפי שעיקרה בהך מתני' דכתיבנא קאמר דתנן וכן במקומות הרבה

ע"ב בעי רב חמא בר גוריא ע"ז ישנה לאיברים וא"ת מאי קא מיבעיא ליה דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר בריש פרק כל הצלמים דט"ז שנשתברה מאליה אסורה י"ל לענין איסורא הכי נמי כי קמבעיא ליה לענין טומאה דמי אמרינן כיון דטומאת ע"ז דרבנן לא אחמור בה כילי האי או דילמא כיון דיכול להחזיר כמאן דמחברה דמי הרמב"ן ז"ל. דתניא וישימו להם בעל ברית לאלהי' אע"ג דקרא כתיב ואת זבוב (אלים) [בעל] עקרון להכי אתי ברייתא שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר ע"ז בעלמא אבל אינה ע"ז גמורה ואינן אדוקין לה קמ"ל מלשון ברית שהוא לשון אהבה וחיבה כדברי רש"י ז"ל. טומאת ע"ז דרבנן וקולא וחומרא לחומרא מקשינן היינו לרבנן אליבא דר' אליעזר אבל לרבא אליבא דר"ע איפכא ס"ל דכיון דקראי לחומרא כתיבי וטומאתה תזרם כמו דוה ושקץ תשקצנו לחומרא מקשינן שתטמא אפילו באבן מסמא וכי תימא ניקוש נמי לחומרא לשיעורא דשרץ בכעדשה ולמת לטמויי באהל לאו קושיא דהקישא דשרץ הא אצטריך לחומרא דמשמשין וענין אהל נמי לא מקשינן למת דלא מחמרינן בטומאה דרבנן מכל מאי דאחמיר רבא בדאורייתא ולא אשכחן אבן מסמא ואהל בדאורייתא בחד דוכתא היינו טעמיה דר' עקיבא אליבא דרבה ס"ל דכיון דאבן מסמא דנדה לא מצינו לו חבר בכל התורה לא מחמרינן בה אבל במשא מקשינן לחומרא והיינו טעמיה דר"ע לר' אלעזר דרבנן אליבא דרבה ור"ע אליבא דר"א בי הדדי נינהו תניא חנניה אומר נלמדניה משק וא"ת אי הכי מאי איריא ספינה שאר כל הכלים נמי י"ל לאשמו' דאע"ג דטלטול שורי' שמיה טלטול ע"י מים לא שמיה טלטול וא"ת ואע"ג דאינה מטלטלת מלאה וריקנית מאי הוי דהא כל מידי דחזי למדרס לא איתקש לשרץ כדמוכח בבכורות בפרק אלו מומין וכמ"ש למעלה בפרק כירה דהא תנן לקמן בסמוך הכא במדה טהורה מכלים אפתחה למעלה קאי אבל פתחה מצדה כיון דחזיא למדרס טמאה וספינה נמי הרי עשוייה למדרס וכי תימא מ"מ אינה מיחדת לכך שעיקרא לפרקמטיא ליתא דאפילו הכי מטמאה מדרס שהרי תיבה שפתחה מצדה עיקרה לכלים ואפילו הכי כיון שמשמשת ישיבה עם מלאכתה תנן בה דטמאה מדרס והכי תני בספרא אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדין לישיבה מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה כו' עד אדרבה אביא אני את אלו שהן משמשין ישיבה עם מלאכתן תירץ הרמב"ן דבספינה על כסא וספסל יושבין בה ועל מפץ שוכבין בה והיא עצמה מעשה קרקע בעלמא משמשת לישיבה

דף פד ע"א ואמר ר' יוחנן אם יש בה בית קבול רמונים טמאה פי' דטלטול על ידי שוורים שמיה טלטול ואי לאו דר' יוחנן הוה אמינא דבמטה טמאה מפני שמטלטלין אותה ע"י אדם ע"י הדחק ושל אבנים טהורה לפי שאין מטלטלין אותה אלא על ידי שוורים ואדרבה הוה שמעינן מינה דטלטול על ידי שוורים לא שמיה טלטול להכי אצטריך לדר' יוחנן ומיהו מרישא בלחוד ומדר"י לא אירייא דאיכא למימר דר' יוחנן מוקים ליה בקטנה ומשום הכי אמר שאם יש בה בית קיבול רמונים טמאה להכי אתא דסיפא דקתני עלה דתיבה הבאה במדה טהורה מכלים לפי שאין תיבה גדולה המחזק כוריים ביבש עשוייה לטלטול ע"י שוורים שעושין בעגלות ומדקתני באה במדה גבי תיבות ולא קתני הכי גבי עגלות ש"מ דעגלה אפילו באה במדה טמאה לפי שעשוייה לטלטול על ידי שוורים דאי לא ליתני נמי באה במדה גבי עגלות וליתני ד' עגלותיהן: ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא אע"פ שלא היה צריך רב פפא להוסיף בה בשל עץ כלום דשפיר מתני ליה מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טהורה כלומר אפילו ממגע ר' יוסי אומר אף הספינה טמאה מגע כשאר כלי חרס אפילו הכי כיון דספינה של עץ שכיחא משל חרס בעינן לאוקומה בשל עץ וכיון שכן היה צריך להוסיף בה ושל עץ דאי לא היכי ליתני דין ספינה של עץ כיון דלא אידכר כלי עץ כלל: מה הוא יש לו טהרה במקוה כלומר בשאר טומאות דאלו לטומאת זיבה לא סגי ליה במקוה דמים חיים בעינן נקט לה בשאר טומאות משום סירכא דמשכבו דלא בעי מים חיים דבמקוה סגי ליה אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה וא"ת והרי כפת שאור שייחדה לישיבה דטמא מדרס אע"ג דלית ליה טהרה במקוה י"ל הואיל ואיכא במינו דהיינו גידולי קרקע כדמתרץ ואזיל ומיהו מעיקרא הוה ליה לאותובי מהא אלא חדא מתרי פירכי נקט

ע"ב ומה פכין קטנים שטהורין בזב פרש"י ז"ל