ריטב”א על שבת ס

פסיק רישיה בהשרת נימין אבל ר"ח ז"ל פי' דלמשמש בגוף הצרור כדי להחליקו לצורך קנוח אמרינן דאסור משום דמחזי כמתקן כלי ואמרינן א"כ ליסתכן כלומר דאי מקנח ביה בלאו הכי דילמא תבר להו לשיני דכרכשתא ומסקי' דמשמש כלאחר יד שרי ואם לאו בהכרע פירש"י ז"ל כשיעור הבינוני שהוא המכריע דהיינו כאגוז וכדקאמרינן בתר הכי מדוכה קטנה של בשמים מילתא אחריתי היא וקאי אדלקמיה דאמר רב אם יש עליה עד מותר ולא מחוור דאגוז אע"פ שהוא בין כזית לכביצה כיון שלא נאמר בדרך הכרעה לא מיקרי מכריע ועוד דמדוכה קטנה של בשמים אין דרך לקנח בה ואפילו יש בה עד שקר הוא זה ועוד בלאו עד נמי מאי טעמא לא שריא דהא כל שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אלא ודאי כונה חדא מילתא היא והכי קאמר ואם לאו כלומר שאין לו מקום קבוע לבית הכסא לא התירו לו מלא היד אלא אבן אחת בהכרע מדוכה קטנה של בשמים כלומר כמשקלה והכי מוכח האי פירושא בירושלמי ורב ששת אמר בתר הכי דאפילו אבן גדולה כל שיש בה עד מותר לטלטלה שמוכנת היא לכך

ע"ב מהו להעלותן אחריו לגג. פרש"י ז"ל דמשום דאיכא טרחא יתירתא איבעיא ליה ולא נהיר דזימנין דבעי למטרח טפי בהלוך מלהעלותן אחריו לגג לכך פירשו דהכי קא מיבעיא ליה דילמא כי שרו רבנן לטלטל אבנים הני מילי בשאין לו מקום קבוע ליפנות שאי אפשר לו להכינן מבעוד יום אבל בשנפנה הגג בתוך ביתו כיון שיש לו מקום קבוע כשר אסור דהוה ליה למעבד להו הכנה מאתמול ואהדר ליה דאפילו הכי שרינן משום כבוד הבריות ואקשינן מההיא דנוטל אדם קיסם משלפניו דאסרי רבנן אע"ג דאיכא משום כבוד הבריות שהוא מתגנה בכך וע"כ טעמא משום דכיון שיש לו מקום קבוע לסעודה היה לו להכין הקיסם מאתמול והכא נמי לא שנא ומשני דלא דמי דכי קבע איניש מקום לסעודתו הוי קביעות גמור אבל קביעות דבית הכסא לאו קביעות גמור הוא שהרבה פעמים הוא נפנה במקומות אחרים: היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש פרש"י ז"ל מדרבנן דאי מדאורייתא לא שרינן מפני כבוד הבריות ומשמע דבעציץ שאינו נקוב אפילו איסורא דרבנן ליכא ועציץ שיש בו זרעים שעומדין להריח מותר לטלטלו בשבת ולא בעי הזמנה שהרי מזומן ועומד לכך

פרק ט א"ר עקיבא

דף פב ע"ב (א"ר עקיבא) נידון מחצה על מחצה. פירש"י ז"ל שמחציו ולפנים יכניס ארבע אמות ובירושלמי פירשו שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה"מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירן הכל אסור וא"ת ואפילו מכירן מאי הוי ואי כותל של שני שותפין אין רשות שניהם שוה בכל צדדי הכותל הא ודאי כל אחד מהם יש לו שותפות בכל אבן ואבן בין שתהא באותו צד שכנגדו או בצד שכנגד חבירו י"ל בשני שותפין אה"נ אבל שותפות זו של ע"ז ושל ישראל על דעת כן נשתתפו שהצד שכנגד כל אחד ואחד יהא שלו לגמרי דתרוייהו בהכי ניחא להו ישראל ניחא ליה בהכי כדי שהצד שכנגדו לא יהא אסור כלל ולבני ע"ז נמי ניחא להו בהכי כדי שלא ישתחוו אלא לחלקם ולפיכך כל שישראל מכיר אבניו נוטלן והן שלו וכבר כתבתיה בלשון הזה בפרק כל הצלמים בס"ד: רבי עקיבא אומר כנדה על כרחין כשהבית עצמו נעבד עסקינן דאי לא אלא שע"ז בתוכו היכי אמר ר' עקיבא כנדה דהא בין לרבא בין לר' אלעזר מודה ר' עקיבא במשמשין שאין מטמאין כנדה אלא ודאי כדאמרינן והכי איתא בירושלמי ר' עקיבא אומר כנדה תפתר במשתחוה לבית עצמו ואם תאמר אי הכי דבית גופיה נעבד ותנן דנדון מחצה על מחצה כלומר דמקצת אבנים מותרין ומקצתן אסורין תיקשי לריש לקיש דאמר בריש פרק כל הצלמים דע"ז שנשתברה מאיליה מותרת כבר הקשו כן בירושלמי ופירשוה כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח"כ בנאה

באבן מסמא פרש"י ז"ל אבן ששמוה על יתדות וכלים תחתיה אע"פ שלא הכביד על הכלים טמאין כדכתיב כל אשר יהי' תחתיו ובודאי דקרא דקא נסיב רש"י ז"ל לאו דוקא דהאי קרא דכל אשר יהיה תחתיו הזב קאמר כדאיתא במס' נדה פ' בנות כותיים אלא מדכתיב היושב על הכלי אשר ישב עליו נפקא לן והיינו נמי דתנן כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם ואלו בקרא דכל אשר יהיה תחתיו לא כתיב משכב והקשו על התוס' אי הכי למאי מדכרינן אבן אפילו כל דבר שהוא תלוי נמי באויר נמי מטמא למה שתחתיו מדין זה לכך פירשו בתוס' שהיא אבן גדולה שומה על משכבות ומושבות והזב עליה ומתוך כובדה של אבן אינו מכביד כלל על המשכבות ואף רש"י ז"ל כן כתב במסכת נדה ולדידי ניחא לי אף מה שכתב רש"י ז"ל כאן ודקא קשיא להו אי שומה על גבי יתדות למה ליה דנקט אבן לאו קושיא דלרבותא נקטיה לומר שאע"פ שדבר שאינו מקבל טומאה כאבן חוצץ בין הזב והמשכב והמושב שתחתיו אפילו הכי אותו משכב ומושב טמא אבל מ"מ הקשו לשיטה זו דאי הכי אבן מסמא מטעם משכב ומושב הוא וקשיא דהא אמרינן בפרק דם הנדה מנה"מ כלומר דדם הנדה מטמא אמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים [כו'[ אמר קרא אשר היא יושבת עליו ולא דמה אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם יכבס בגדיו מיעוטא הוא אלמא אבן מסמא לאו מתורת משכב ומושב היא דאי הכי כאן שנתמעט משכב ומושב לדם הנדה היאך היה סבור לרבות בו אבן מסמא הרי אחר שמשכב אינו חוצץ בינו לטומאה טהור כל שכן כשחוצץ בינתים אבן וכיוצא בו. ועוד הקשה הר"ן ז"ל מדתניא בתוספתא דכלים אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב על גבי אבן מסמא ואלו מדין משכב ומוסב אין טומאה לכלי הרש כל עיקר כדאמרינן לקמן לפיכך פירשו דאבן מסמא היינו שאם יש אבן על משכב הזב וישב אדם טהור על האבן אע"פ שלא נגע במשכב טמא והיינו מטעם היסט כלומר שהטהור נשא על הטמא וזהו היסיטו של זב שלא מצינו חבר בכל התורה כולה וזו היא ששנינו אצבעו של זב תחת הנדב' טהור מלמעלה מטמא שני' ופוסל אחת והשתא אתי שפיר ההיא דדם הנדה שאע"פ שמעטנו דם הנדה מטעם משכב ומושב היינו סוברים לרבות בו אבן מסמא שאינו מטעם משכב ומושב אלא מטעם היסט ומיהו על כרחין אבן מסמא כולל בין שהטהור מלמעלה ומדין היסט בין שהטמא מלמעלה ומדין משכב ומושב דאלת"ה תקשי לך הא דאמרינן בפ' בתרא דנדה דמצורע מטמא באבן מסמא וא"א לך לומר מטעם היסט שהרי אין דין היסט אלא בזב בלבד וכדאמרינן לקמן בשמעתן חוץ מהסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה א"ו אף בכלל אבן מסמא כל שהטמא יושב על האבן ומשכבות ומושבות תחתיה וזו האבן ישנה בכלל מטמאי משכב ומושב היינו הני דמצורע דפ' בתרא דנדה והיינו נמי דתניא בספרא יושב על גבי עשרה מצעות ואפילו על גבי אבן מסמא ומיהו אף בכלל אבן מסמא נמי כל שהטומאה למטה וטהור למעלה והיינו דתני' בסיפא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מנין לעשרה מושבות אפילו על גבי אבן מסמא ת"ל והיושב מקום שהזב יושב ומטמא והיינו דפרק דם הנדה והיינו הא דשמעתין ונ"ל דכיון דעל כרחין אבן מסמא כולל שני דברים וכדכתיבנא הא דשמעתין בשהטומאה למעלה היא וכדברי רש"י ז"ל ומשום הכי אמרינן דאע"ג דבמשא כ"ע ל"פ דמטמא לאו בכל מיני משא מודו רבנן דהא באבן מסמא שאף היא הטומאה מלמעלה וטהרה מלמטה פליגי דלא מייתו מנדה אלא פחותה שבטומאות דהיינו משא אבל באבן מסמא אע"פ שהוא מין של משא פליגי