ריטב”א על שבת נו

שמצטרף לחשבון גדול: בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור וא"ת למה ליה לרב יוסף לאוסיפי בברייתא דינא דפטור אבל אסור טפי מכולהו אמוראי י"ל משום דלרב יוסף ברייתא מפלגא בין בורר ביד לבורר בכלי וקושטא דמלתא דתלתא דיני הוו דביד מותר ובקנון ותמחוי אסיר לכתחילה ובנפה וכברה חייב חטאת לא משמע ליה דליתני תנא דינא דמותר ודינא דחייב ולא ליתני דינא דפטור אבל אסור

מתקיף ליה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני. עיקר פרכיה לאו מקנון ותמחוי דהוה מצי לשנויי ולמימר דלא תנא אלא תרי בבי מותר דהיינו ביד וחייב חטאת דהיינו בנפה וכברה אלא עיקר פרכי' דכי היכי דפריך מידי קנון ותמחוי קתני ה"נ איכא לאקשויי מידי נפה וכברה קתני דאע"ג דברייתא דאמרינן לקמן והתניא חייב מוקמינן ליה בנפה וכברה דאלמא סתמא הכי משמע הני מילי כי לא תני אלא חדא בבא וחדא גוונא אבל בברייתא דהכא דתני תרי גווני ומוקמינן רישא ביד אם איתא דמציעתא או סיפא בכלי הו"ל לפרושי

היו לפניו מיני אוכלין כו' והתניא חייב. פירוש רש"י ז"ל דמברייתא דלעיל פרכינן ולא מחוור דאם איתא כיון דמוקמינן לה בנפה וכברה משמע דרישא דההיא ברייתא דקא שריא לאלתר בנפה וכברה נמי היא דהא אביי לא מפליג בין רישא וסיפא אלא בין לאלתר ולבו ביום וליתא דנא מיבעיא בנפה וכברה אלא אפילו בקנון ותמחוי לאלתר נמי אסור וראיה לדבר מדתניא בפ"ק דביצה המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי וההיא ודאי לאלתר היא דאי לבו ביום הא אמרינן התם לענין מעשר המולל' מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם ניפח ונתן לתוך חיקו חייב ואמר ר' אליעזר וכן לשבת אלא ודאי הא דאמרינן והתניא חייב היינו ברייתא אחריתי דמתני' הכי היו לפניו מיני אוכל ובירר ואוכל ובירר והניח חייב מדקאמר בירר ואוכל משמע אפילו לאלתר ומשנינן דההיא בנפה וכברה וכי קאמר רב אשי פטור אבל אסור היינו בקנון ותמחוי ולאלתר וברייתא דקתני לעיל מותר מיירי ביד. ונמצא פסקן של דברים דכל לבו ביום אפי' ביד חייב חטאת לאלתר ביד מותר והיינו ברייתא דלעיל בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור והיינו דרב אשי בנפה וכברה חיוב חטאת והיינו הך בתרייתא דקתני חייב ושיעורא דלאלתר כתבו בשם ר"ת ז"ל דכי דהיינו שיעור מה שמסב על השלחן באותה סעודה בלבד. ועוד כתבו בשמו ז"ל דכי שרינן לאלתר היינו דוקא בבורר אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב חטאת ויליף מדחזקי' דאמר לקמן בסמוך הבורר תרמוסין מתוך פסולת שלהן חייב ומדקאמר סתמא משמע אפילו לאלתר וטעמא משום דעיקר בורר היינו פסולת מתוך אוכל ולא תיקשי לך הא דאמרינן לקמן בפרק תולין משמר משום מאי מתרינן ביה ואמרינן משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת דהתם הכי קאמרינן דכיון דאף בבורר אוכל מתוך פסולת משכחת ביה חיובא דהיינו בנפה וכברה משום הכי קאמר שאף אם התרו בו משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דמחייב דדמי ליה אבל בתוספות תירצו דכשאוכל מרובה על הפסולת בכי האי גוונא דרכו של בורר לברור האוכל ולהניח הפסולת אבל כשהפסולת מרובה דרכו לברור הפסולת ולהניח האוכל ולא מחוור

ע"ב אמר רב פפא האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן כתב הרשב"א ז"ל כתשובה דדוקא במחתך כרי לאכלו למחר או לבו ביום לאחר שטה הא לאו הכי שרי כדשרי אביי לאכול ולברור לאלתר ולפיכך התיר לפרר פיתותי לחם לתרנגולין לתת לפניהם לאלתר וכדקי"ל בשילהי מכילתין דשוויי אוכלה משוינן ובספר המצות התירו לפי שאין טחינה אחר טחינה מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיטי וא"ת הכא משמע דלבשולי קא מכוין ובפ' אין מעמידין משמע דלשרורי קא מכוין דאמרינן התם האי כותי דשדי סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שרי פשיטא מהו דתימא כותי לבשולי מנא קא מכוין כלומר וכל היכא דקא מכוין לבשולי אע"ג דלא הוה ידע ליה בקרא אסיר קמ"ל דכותי לשרורי מנא קא מכוין י"ל דכי אמרינן הכא קמ"ל דארפא רפי דאע"ג דלשרורי מנא קא מכוין כיון דנא אפשר לשרורי אלא רפו מעיקרא אסיר אע"ג דאיהו לאו לבשולי קא מכוין ומשום הכי גבי בשולי נכרים שרי: חולש חייב משום גוזז פי' אפילו לאחר מיתה דבגוזז לא שנא מחיים ולא שנ לאחר מיתה והכי איתא בתוספ' הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפל ובחיי' והכי נמי איתא בירושלמי בפירקו דגרסינן התם התולש מן המתה תלישתה זו היא גזיזתה וכיון דכגוזז לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה כתב הרמב"ן ז"ל שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף בי"ט כדי לשחוט דכיון דלא שני לן באיסור תלישה בין מחיים בין לאחר מיתה וניתנה י"ט לדחות אצל מלאכה זו שהרי עתידה הנוצה ליתלש אחר מיתה משום אוכל נפש אף מחיים מותר ואי קשיא לך דהא תנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה ר' יוסי בן המשולם אמר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיא מכאן ומכאן ותולש את השער ואיבעיא לן בגמרא כנגדו בי"ט מותר דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והתניא התולש את הכנף והקומטו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שני כנף דהיינו אורחיה ומשמע לכאורה דכיון דהיינו אורחיה בכנף בי"ט אסור י"ל דהכי קאמרינן היכי קאמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מא' שנא מתולש את הכנף דהיינו משום גוזז ומפרקינן דל דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו לדחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לדחות אצל צמר הבהמה אין הכי נמי דהוה אסיר אבל כיון שסופו לדחות וכדכתיבנא אע"ג דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה זהו דעת הרמב"ן ז"ל וכדבריו נהגו והרמב"ם ז"ל אסר

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן מכאן למד הרב ר' אליעזר ממיץ ז"ל דקושר קשר אחד לא מחייב שאינו מתקיים דאי מחייב כיון דתופר שני תפירות לא משכחת לה בלא קשר תיפוק לי דמחייב משום קושר א"ו כדאמרן והכא כשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן

דף עה ע"א הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת להכי נקט הצד אע"ג דבצידה ל"פ ותנא הפוצע חלזון פטור ור"י מחייב משום דאורח' דמילתא הכי איתא לפוצעו תיכף שהו ניצוד כי היכי דליצלי צביעיה. שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלי צביעיה פי' ולפיכך הוא פוצעו כדרך שאפשר שלא ימות ומשום הכי לא הוה פסיק רישא א"נ אע"ג דהוי פסיק רישיה כיון דלא ניחא ליה לא מודה ר"ש ובפנינו נאריך בדין זה בס"ד וא"ת לרבי יהודה נמי ליחייב תלת כלומר אף משום נטילת נשמה. י"ל דלר' יהודה נמי כיון דקשה ליה לא מחייב עלה

לרב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא פי' א"כ קשה מתניתין דקתני צובע ושוחט בתרתי ופריק אימא משום צובע

ע"ב השף בין העמודים פרש"י ז"ל השף בקרקעות הבנין שהעמודים נשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק ולא נהירא דכל כי האי גוונא בבית חייב משום בונה ובשדה חייב משום חורש וכדאמרינן לעיל בגומא וגבשושית אלא הכי איתא בירושלמי השף את העור בין העמודי' כדי לחלקו חייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך והכי אי' בירושלמי בפ' דידן מה מחיקה היתה במשכן שהיו שפין את הטור על גבי העמוד ועדיין אינו נוח לי דא"כ היכי שייך למימר חייב משום ממחק היינו ממחק גופיה

אלו לאפוקי דרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב וא"ת