ריטב”א על שבת נה

והפריש קרבן וחזר ועבר על עשה כולן מתכפרין בקרבן אחד ועולא סבר דאפילו מאן דלא בעי ידיעה תחילה אין אשם מכפר על מעשה דלאחר הפרשה דלא דמי לעולה לפי שאינן חובה אלא שהמתנדב עולה מכפרת על חייבי עשה אבל דבר שבחובה באשם אינו מכפר על מעשה שלאחר הפרשה

ע"ב נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פרש"י ז"ל בתוך סכין שהוא מוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביהו וחתך את הירק וכן יש לו לפרש לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. ולא נהיר דכל שהוא מתכוין לגוף אחד ליכא מאן דאמר דחייב דלקמן בשמעתין נמי אמרינן שגג בלא מתכוין היכי משכחת לה כגון דסבור שומן הוא ואכלו אלמא מה התם אכל מה שנתכוון לאוכלו הכא נמי בשחתך אותו גוף שנתכוון בחתיכתו עסקינן אלא שהיה סבור שהיה תלוש והוא מחותך אבל נתכוון לחתוך אותו גוף וחתך גוף אחר אפילו ממחובר למחובר דהוי מחיוב לחיוב פטור והיינו נמי דאמרינן לקמן בפרק הזורק נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אם אמר כל מקום שתרצה ינוח חייב ואם לאו פטור ואין צריך לומר נתכוון לזרוק למזרח וזרק למערב: אי דלא קבליה באלוה ולאו כלום הוא. כלומר דכיון דאנדרטא לאו עבודה זרה היא אלא לכבוד המלך עושין כל היכא דלא קבליה עליה לאלוה לאו כלום הוא שאלו היתה ע"ז אע"ג דלא קבליה עליה לאלוה הוה ליה כעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאפליגו בה אביי ורבא

אלא מאהב' ומירא'. פרש"י ז"ל מאהבת אדם ומיראתו ולא יראה דסכנת נפשות קאמר דאי הכי היכי מחייב אביי דהא אע"ג דבע"ז אמרינן דיהרג ואל יעבור אפילו הכי אי עביד פטור כדדרשינן מהוא ולא אנוס אלא מיראה שלא יזיקנו בממון קא אמרינן. מאי דקרי ליה שוגג בלא מתכוין היינו משום דס"ל דכל שאינו עבוד' לכוונת אלהות אלא מפני אהבת אדם או יראתו שיהא מותר והיינו מותר דאמרינן בסמוך. ובדין הוא דהוה מצי למפרך כדפרכינן לקמן מה שאין כן בשבת דפטור לגמרי ע"כ לא בעי רבא מרב נחמן אלא לחיובי חדא או לחייבי תרתי אלא דאי הוה פריך הכי הוה משמע דדרשא דשאר מצות ניחא ליה וליתא דהא קשיא לרבא וראיה לדבר דאינו אומר מותר דאמרינן בסמוך דאי לא למה ליה לאביי לשנויי בסמוך שוגג בלא מתכוין דשאר מצות כגון שסבור רוק הוא ובלע לימא לעולם בע"ז וכגון שעבדה מאהבה ומיראה דהא לאביי דאמר חייב ניחא אלא ודאי משום דסופא דמה שאין כן בשבת לא ניחא ליה וכדאמרן משום הכי מוקי לה אשאר מצות כגון שסבור רוק הוא ובלעו. אלא באומר מותר פרש"י ז"ל שעובד אותה ומקבלה באלוה אלא שהוא סבור שלא הזהירה תורה על ע"ז. ואיכא למידק עליה אם כן היינו שוכח עיקר עבודה זרה ואי הכי מאי קא מדמי ליה להעלם זה וזה בידו דשבת דהתם לאו שוכח עיקר שבת הוא וכמו שכתבתי למעלה והוה ליה לדמוייה לשוכח עיקר דמכל מקום מחייב וכדאי' במתני' אלא אומר מותר היינו סבירא ליה שעבודה כזו שהוא עובד לא נאסרה בשום ע"ז ושעל ע"ז שהוא עובד לא הזהירה תורה בשום עבודה והשתא הוה ליה ממש דומיא דהעלם זה וזה דשבת. ובדין הוא דהוה מצי לפרושי באומר מותר בע"ז והיינו שסובר שע"ז לא נאסרה אבל יודע הוא שעבודות אלו נאסרו לאותן ע"ז שהן אסורות אלא דמשום דהיכא דאיכא העלם זה וזה בידו משמע דמיפטר טפי נקיט לה הכי לאשמועינן דכי האי גוונא בין בע"ז בין בשאר מצית מחייב

דף עג ע"א מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו' והפוצע שני חיטין. פי' הרא"ה ז"ל בפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשיעשה כן בשני חיטין חייב. הבונה והסותר. הקשו בתוס' כי היכי דקתני קורע על מנת לכתוב אמאי לא תני נמי סותר ע"מ לבנות ותירצו דבהנהו נמי לא היה צריך למיתני על מנת לאשמועינן דבלאו הכי פטור דהא ודאי פשיטא דמקלקל לא מחייב אלא כי עביד ע"מ לתקן אלא דתנא הכי בהנהו לאשמועינן דתופר וקורע ע"מ לתפור וכן נמי כותב ומוחק ע"מ לכתוב חד שיעורא אית להו דהיינו שתי תפירות ושתי אותיות אבל בבונה דליכא שיעורא כלל כדתנן לקמן הבונה כל שהוא לשיעורא לא אצטריך למיתני דלית ליה שיעורא ולאשמעינן נמי דסותר שלא על מנת לבנות לא מחייב לא אצטריך דפשיטא דהא מקלקל הוא: והמכה בפטיש. פרש"י ז"ל משום גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה. ולא מחוור דהא בפרק הבונה תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו מכה בפטיש. אלא עיקרן של דברים כפר"ח ז"ל שפירש שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכי האי גוונא אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מחייב בו משום גמר מלאכה:

והמוציא מרשות לרשות. וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ארבעה אמות ברשות הרבים. י"ל משום דמעביר תולדה דמוציא היא לפי שארבע אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לארבע אמותיו הוה ליה מוציא מרשות לרשות. וכי אמרינן לקמן בפרק הזורק דמעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירא לה היינו לחייב בה מדין מוציא ומשום הכי עונשין עליה מפני שנסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מחייב עלה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דמחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי מפני המחלוקת רבי עקיבא וחכמים ר' יהודה כן לוי ר' יהושע בן לוי בשם ר' יתר עלהון הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון לכל המלאכות שזו באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמרא דילן מסתברא לי דסבירא להו שאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרשות הרבים בינתים

ע"ב גמרא אמר רב פפא האי מאי דשדא פסתא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים פרש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל. ולא נהיר דאי הכי מאי איריא תמרי בוצר וגודר ומוסק ואורה לחייב נמי תרתי אלא דוקא בתמרים הוא דמחייב תרתי לפי שהן באילן כעין אשכל וכשאשכל נתלש מן האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקין התמרים מן האשכל חייב משום מפרק

דף עד ע"א אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה וא"ת א"כ הרקדה נמי לא ליחשוב שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה וכדאמרה בסוף פירקן י"ל דלא דמי עני דהכא לעני דהתם דאי דהכא רוב בני אדם עושין כן לדבר זה שאוכלין פתן בלא כתישה ואינו כותש אלא מי שהוא מפונק ביותר ומשא"כ בעיסה בלוסה שאין אוכלין אותה אלא עניים ממש וא"ת ונהי דעני אוכל פתו בלא כתישה מאי הוי האי כתישה דהויא במשכן בסממנין הוא דהות והוה ליה למחשבה י"ל כיון דתנא נקט אופה משום מבשל משום דסידורא דפת נקיט כדאמרינן לקמן אביי נמי נקיט בפירוקיה שיטתה דפת אמר שכן עני אוכל פתו בלא כתישה וממילא משמע דכי היכי דלאו אורחייהו דאינשי מקפד אכתישה דפת ה"נ לאו אורחייהו למקפד אכתישה דסממנין: מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וא"ת ורב דנאדי מאוקמתיה דעולא משום מאי דאתקיף עלה רב חסדא וכי מותר לאפות לבו ביום היכי לא אסיק אדעתין דאוקימתא דיליה מצינן לפרוכי נמי האי פירכא וכדאתקיף ר' יוסף לר' חסדא י"ל דהוה קס"ד דר"ח דכל שאינו בורר אלא פחות מכשיעור לאו בורר מיקרי שאינו אלא כאוכל ונמצא פסולת בתוך החתיכה שמפריש הפסולת מתוך האוכל ואוכל שהוא מותר ורב יוסף לא ניחא ליה בהכי משום דדרך ברירה נמי בהך הוא שכל הבורר קימעא קימעא הוא בורר עד