ריטב”א על שבת נד

חייב על כל אחת ואחת וזה חומר במינין הרבה ממין אחד חומר במין אחד מבמינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב משני מינין פעור א"ת דהכא משמע שאין נותר ופגול מצטרפין וקשה דהא אמרי' במס' מעילה בפרק קדשי המזבח אמתני' דתנן הפגול והנותר אין מצטרפין לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה מצטרפין כדתניא לא יאכל באש ישרף כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וי"ל דנותר ופיגול לאו שני מינין מיקרו כיון ששניהם פוסלין בקדש אלא שתי שמות אלא דברישא מני נותר ופיגול בהדי שארא משום דתוך חומרא נמי אית בהו שאם אכל זית מכל אחד חייב על כל אחת ואחת ומיהו סיפא דקתני חומר במין א' מבמינין הרבה דמשני מינין פטור לא הוו נותר ופיגול בכללייהו משום דנותר ופיגול לאו שני מינין נינהו:

לעולם ממין אחד ואמאי קרי ליה שני מינין כגון שאכלו בשני תמחויין כלומר דמאי משני מינין דקתני בין שני מינין ממש בין מין אחד כגון שני מינין:

מילחא דפשיטא להו לרבא ואביי מיבעיא ליה לר' זירא. קשיא לי היכי אמרי' דמיבעיא ליה אדרבה פשיטא ליה לאידך גיסא דלא כוותייהו דעד כאן לא איבעיא ליה אלא בחצי שיעור ומשמע דהכי איבעיא ליה האי ידיעה זוטרתי כי האי מי אמרינן דנהי דמחלקא בין שיעור לשיעור בחצי שיעור אינה מחלקת או דלמא לא שנא והכי נמי משמע מדאהדר ליה חלוקין לחטאות ואין מצטרפין ובכולה סוגיא בתר הכי בהא שקלי' וטרי' אי אמרי' דכל דחלוקי' לחטאות לא מצטרפי או שנאמר דאע"ג דחלוקין לחטאות מצטרפין דאם איתא דר"ז מספקא ליה נמי אי מסלקא הך ידיעה בין שיעור לשיעור שלם או לא דבעולא בחצי שיעור לענין צירוף ליבעי בין שיעור לשיעור ולחייבו שתים וניחא לי דמדאהדרי' ליה חלוקין לחטאות ולא אהדר ליה מתוך שחלוקין לחטאות משמע לן דר"ז בתרוייהו אסתפק ומאן דאהדר ליה בתרוייהו אהדר ליה דידיעה כי האי גוונא מחלקת לחטאות בשיעורין שלמין וכיון דמחלקת אף בחצי שיעור מהניא לבטל צירופן ומשום הכי נקט ר"ז בעיא בחצי שיעור ולא נקט בשיעורין שלמים משום דאסיק אדעתיה דאי ליהדר ליה כדקא אהדר ליה דלישמע מיניה תלת חדא דבשיעורין שלמים הויא ידיעה מחלק ולא עוד אלא דאף בחצי שיעור הויא ידיעה לבטל הצירוף ועוד כל דמחלק לחטאות כגון תמחויין לר' יהושע מחלק נמי בין שני חצאי זיתים שאין מצטרפין ובהא הוא דשקלי וטרי דאיכא למימר דאפילו מאי דחשיב לחלק בין שני שיעורין שלמים לא חשיב לחלק בין שני חצאי זיתים לפי שזיתים שלמים חשובין וראויין להתחלק ומשום הכי מחלקן אפילו חלוק קטן משא"כ שני חצאי זיתים שמתוך שכל אחד שיעור קטן אינו ענין בפני עצמו ונגרר אחר חבירו ואינו מתחלק ממנו אלא בחלוק גדול והיינו דשקלי' וטרי' אי ר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין לחומרא דוקא הוא דקאמר או דילמא בין לקולא בין לחומרא ולאו משום דמסתפק ר' יהושע בתמחויין אי מחלקין אי לא שקלי' וטרי' בהני דאי מסתפק אדרבה הוה לי' למימר דבחצי שיעור מחלקין ובשיעור שלם אין מחלקין שלא להביא חולין לעזרה אלא היינו טעמא משום דמילתא זוטרתי מחלקה טפי בין שיעורין שלמים ואינם ראויים לחלק בין חצאי שיעורין כנ"ל

ע"ב אמר ליה מסתברא בין זו ובין זו מחלוקת. הלכך לר' יוחנן דקי"ל כוותיה אפילו ידיעה לחודה מתחלקת ותמהני על הרמב"ם ז"ל היכי מזכי שטרא לבי תרי שהוא עצמו ז"ל פסק כן ואעפ"כ כתב בפ"ו מהלכות שגגות אכל שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של ב' והביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין אבל שלישי לא נתכפר ואליבא דר"י דקיי"ל כוותיה אפי' שני נמי לא נתכפר ועוד אני מוסיף תמה בדבריו דאם איתא דב' נתכפר ג' נמי נתכפר דהא אמרינן דרבה בתר דשמעה מאביי סברא ואית ליה גרירא והרי הוא עצמו ז"ל כתב בפרק ז' מהל' שגגות שאם נודע לו על הקצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות שקצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה ואין אלו אלא דברי תימה ולא ירדתי לסוף דעתו בזה: אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה פרש"י ז"ל דפלוגתא היא בכריתות בפ' דם שחיטה דתנן התם ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי כו' ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו אמר לו רבי טרפון מה לזה מביא שתי אשמות וכתב רש"י ז"ל דלא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספיקו איל ודאו נקבה הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה אבל זה ששניהם מין אחד יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר כו' וכמו שכתיב בפירושיו. ולשונו ז"ל אינו מדוקדק אצלי דמשמע דבחטאת נמי הוה מצי לאתויי כאשם תלוי דידה מתנה אלא היינו טעמא משום דלא מצי מיתני בספיקו איל וודאו נקבה והאי טעמא לא נהיר דהוה מצי למיתני לחטאת כשמצי מתנה באשם שפחה חרופה נמי אשם תלוי ליכא אלא דמצי מתנה אם נסתפק לו אם בעל שפחה חרופה שאם בא עליה יהא אשם ואם לאו יהא שלמים וכמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס"ד ה"נ גבי חטאת מצי לאתנויי אם אכלתי חלב יהא חטאת ואם לאו יהא שלמים אל כך ראוי לומר מה לזה מביא שני אשמות דבשלמא גבי חטאת בעינן ידיעה בתחילה כדכתיב או הודע אליו חטאתו אבל גבי אשם דלא כתיב באו הודע אליו חטאתו לא בעינן ידיעה בתחלה כנ"ל וכן נמי במה שפי' דר' עקיבא הוא דבעי ידיעה בתחילה הקשו עליו דבהדיא אמרינן בסופא דההיא מתניתין דלר' עקיבא נמי אשם ודאי בא על תנאי ולא פליג ברישא אלא משום עצה טובה דתנינן עלה אמר לו ר"ע נראין דבריך במעילה מיעוטא הרי שבא לידי ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה הא משמע דמודה ר"ע לר' טרפון במעילה מיעוטא והיינו נמי דאמרינן עלה בגמרא אמר רבא מדברי שניהם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה אלא בין ר"ע בין ר"ט ס"ל דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה ומאן דבעי ידיעה בתחלה ר"י הוא דתנן התם לענין שאכלו ב' חתיכות אחת של קדש וא' של חולין זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע ר"ש אומר שניהם מביאין אשם אחד כלומר אשם ודאי ומתני התם ר"י אומר אין שניהם מביאים אשם אחד וממאי דלא בעינן בגמרא ר"י היינו ר"ע אלמא דנהי דר"ע משום עצה טובה אתי לה ר"י מדינא קאמר דסבר דבעינן ידיעה בתחלה אפי' באשה

דף עב ע"ב בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת וא"ת ומי איכא מאן דלא בעי בשפחה חרופה ידיעה בתחילה והרי אי אפשר להתנות ולומר אם ודאי מעלתי כלומר שעתיד ספקי להודע לי זה אשמי ואם לאו יהא אשם תלוי שהרי אין מביאין אשם תלוי על שפחה חרופה ותירצו בתוספות שיכול להתנות ולהביא ואומר אם ודאי זה אשמי אם ספק תהא נדבה ואע"פ שמביא קדשי לבית הפסול שהשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד והאשם אינו נאכל אלא ליום ולילה אפשר דסבר לה כמ"ד מותר להביא קדשים לבית הפסול והרמב"ן ז"ל תירץ דמשכחת לה כגון שבאו הוא וחביריו על שחי נשים ואחת מהן שפחה חרופה ויכולין שניהם להתנות ולומר כל אחד אם אני בעלתי זה אשמי וזה חברי זה אשמו ולמאן דבעי ידיעה בתחלה אי אפשר

ודילמא מעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכדרב המנונא אמר ליה אין. ולפי זה משמע דרב דימי פליגא אדעולא דאלו לעולא אפילו למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה במעשה דאחר הפרשה חייב על כל אחת ואחת ולרב דימי ס"ל דדוקא למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה במעשה דלאחר הפרשה חייב על כל אחת ואחת אבל למאן דאמר לא בעי לא. כתבו התוס' דבהא פליגי דרב דימי סבר דלמאן דלא בעי ידיעה בתחלה אשם מכפרה פי' על מעשה דלאחר הפרשה מידי דהוה אעולות שהן מכפרות על חייבי עשה