ריטב”א על שבת נג

השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כ"ש אלא רבנן היא תיובתא דאביי תיובת' והשתא א"ש דאי' לרבנן שבועת בטוי לשעבר וכמסקנא דהתם. אלא שרש"י ז"ל שבש גירסא זו ואמר מאי האי דמתמהינן אילימא מונבז השתא כו' דא"ל דאה"נ דלאשמועי' דבכי האי גוונא חייב למונבז לא אצטריך ומיהו אצטריך לאשמועי' דלא משכחת לה אלא בכי האי גוונא משום דאי ידע מזיד הוא ואי לא ידע אנוס הוא. ויש מי שתירץ דליתא דהא משכחת לה נמי באומר מותר וליתא דבהדיא אמרי' בירושלמי שהנשבע לשקר במזיד אלא שאומר מותר אנוס הוא. אלא י"ל דליכא למימר דאתא לאשמועי' למונבז דלא משכחת לה בגוונא אחריתי דהא משכחת לה כגון שהוא שוגג בלאו שבה וסבור הוא שאיסורא בעשה וכל כי האי גוונא לא אנוס הוא הילכך ודאי כי קתני איזו היא שגגת שבוע' בטוי לשעבר לאו למעוטי גוונא אחריתי אתא דהא משכחת לה וכדכתיבנא אלא אתא לאשמועי' דכי האי גוונא שגגה הויא ואי למונבז פשיטא אלא לאו רבנן היא ואשמועי' דכי האי גוונא בשבועה שגגה מקריא ובדין הוא דמצי לאשמועי' הכי בלהבא אלא דחדא דאית בה תרתי אשמועי' חדא דשגגת קרבן בשבועה שגגה שמה ועוד בשגגה לשעבר לא משכחת לה להדיא לשוגג גמור כלהבא ורב נחמן נמי התם בפרק שבועת שתים בתרא אה"נ דהוה מצי לאהדורי לרבא דבעיא מיניה איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שהוא בשוגג בלאו ויודע ששבועה אסורה בעשה אלא דניחא ליה לאשמועי' דשגגת קרבן בשבועת בטוי שמה שגגה אפי' לרבנן

וההיא יומא לימות וא"ת וכי מפני שמתענה יום אחד ימות י"ל דמאן דאכיל מאתמול טובא אין הכי נמי דמשום יום אחד לא מאית אבל האי שעשה כל יום ויום כדי פרנסתו אינה עושה אותה אלא כדי שיוכל לחיות בה אותו יום בצמצום שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד וכל כה"ג אי לא עביד בההוא יומא מאית. וההוא יומא במאי מינכר ליה בקדושא ואבדלתא. וא"ת ולימא דמינכר ליה בתחומין שאין מהלך באותו יום חוץ לתחום וכ"ת אפי' בשאר ימים נמי אינו יוצא חוץ לתחום דלאו פקוח נפש הוא ומש"ה לא שני הכי וכי יעמוד לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזירה אלא י"ל דמש"ה לא שני ליה הכי משום דאפי' בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן: האי במזיד כתיב וכי תימא אי במזיד מאי מות יומת ומי מני מאית תרי זימני איכא למימר דאתא לאשמועי' שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שתמיתהו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו א"נ דברה תורה כלשון ב"א

דף ע' ע"א יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ת"ל בחריש ובקציר ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כולן לא יהא חייב אלא אחת כו' זו היא גירס' הספר והקשה רש"י ז"ל והיכי מצינן למימר הכי והא הוו להו חרישה וקצירה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו שכך הוא מדה בתורה ותי' משום דהוה ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו כלל ופרט ולא נהירא דבכללא נמי איכא עשה דביום השביעי תשבות ועוד תירץ דהיינו טעמא משום דהו להו קצירה וחרישה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וא"ת אם כן כי כתיב לא תבערו מאי הוי נימא הבערה נמי ללמד על עצמה בלבד יצאתה והוו להו שלשה כתובין הבאין כאחד דלכ"ע אין מלמדין. י"ל דא"כ הוה ליה למכתב הבערה גבי חריש וקציר דלכתוב הכי בחריש ובקציר ומהבערה תשבות מדלא כתבה להבערה בהדייהו ש"מ דהבערה יצאתה ללמד על הכלל כולו וחריש וקציר לדרשא אחריתי אי לר"ע לאסור תוספות שביעית אי לרבי ישמעאל לענין שבת ולומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה וכדאיתא בפ"ק דר"ה ומיהו בספרי דבי רב איתא להא ברייתא הכי יכול לא יהא חייב אלא אם כן עשאן כולן בהעלם א' ת"ל בחריש ובקציר תשבות כלומר שבא מקרא זה ללמד על הכלל כולו ולחייב חטאת אע"פ שלא עשה אלא מלאכה אחת ועדיין אני אומר שאם עשאן כולן בהעלם א' שאינו חייב אלא אחת ת"ל לא תבערו כלומר דבחריש ובקציר אצטריך לאשמועי' דעל אחת בפני עצמה חייב דנהי דחזינן בהדיא דמקושש על אחת נתחייב סקילה הוה אמינא ה"מ מזיד אבל שוגג לא מחייב אא"כ עשאן כולן בבת אחת להכי אצטריך בחריש ובקציר ועדיין הייתי אומר שבין שעשה אחת בלבד או כולן בהעלם אחד מתחייב חטאת אחת ולא יותר להכי אצטריך לא תבערו הילכך כל חד מהני קראי למילתיה אצטריך

ע"ב אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש. פירשו בתוספות דלאו בדאמרו ליה שבת היום עסקינן דבכה"ג לא מוכח דהעלם שבת בידו שהרי מיד שאומרין לו שבת היום יכול להבין שלהפרישו ממלאכה שהוא עושה אומר לו כך ואכתי לא מוכת דמעיקרא לא הוה העלם מלאכות בידו אלא הכי קאמר דאי מחמת שהוא עצמו נזכר ששבת הוא פריש הרי הדבר מוכיח שאע"פ שמתחלה היה סבור שאותה מלאכה היתה מותרת לא בא אותו העלם מלאכה לידו אלא מחמת העלם שבת שמתוך שהיה סבור שהיום חול לא נתן אל לבו שהמלאכה זו אסורה והוכיח סופו שמיד שנזכר שהוא שבת פריש מאותה מלאכה וכן נמי אי ממלאכות קא פריש כלומר שתכף שנזכר באיסורה של מלאכה פירש הוכיח סופו שאותו העלם שבת שהיה לו מתחלה לא בא לו אלא מתוך שהיה סבור שמלאכה זו מותרת שמתוך כך לא היה צריך ליתן אל לבו אם הוא שבח אם לאו ורב אשי לא פשיט לה לכולה בעיין דהיכא דלא פריש אלא משום תרוייהו ואכתי תבעי לך אי אזלינן בתר העלמת שבת או בתר העלמת מלאכות והקשו בתוס' דאפי' האי גוונא נמי דקאמר לא מפשיט שפי' דנהי דמשום שבת דוקא פריש דילמא ממלאכות נמי קא פריש וכן נמי בדפריש ממלאכות דילמא משבת הוא פריש לכך פירשו דהכי קאמר דשיילינן ליה בתר דיתידע ליה שבת ומלאכות אי ידע מתחלה אחת מהן בלבד מאיזו היה פורש ואם אמר לן דמשבת היה פורש ולא ממלאכות הרי העלם שבת עיקר ואי אמר לן דממלאכות היה פורש ולא משבת הרי העלם מלאכות אצלו עיקר ובכה"ג מפשיט שפיר ומיהו אי אמר לן שלא היה פורש אלא בשתיהן לא פשיט רב אשי ולא מידי ורבינ' דחי דאפילו בההוא גוונא נמי לא מפשיט דכיון דמתחלה מ"מ העלם זה וזה היה בידו שקולין הן אלא לא שנא ובכל ענין פטור ומכל מקום שגגה אחת כוללת הכלל דהיינו שגגת השבת והכי מוכח דהאי לא שנא לפטורא קאמר מדמותבינן בתר הכי אלא אי אמרת העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה

אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר וא"ת וכיון דהשתא אכתי לא מסקי' אדעתין דמיירי בדידע ליה לשבת בלאו או בתחומין היכי ניחא דכיון דלא ידע ליה במידי הוה ליה שוכח עיקר שבת ותנן במתני' דאינו חייב אלא אחת בשלמא בעיין דהעלם זה וזה בידו איכא למימר שנעלמו ממנו מקצת מלאכות בלבד ואין זה שוכח עיקר שבת שהרי יודע אותו במקצת מלאכות אבל זה שנעלמו ממנו כולם הרי זה שוכח עיקר שבת שאינו יודע מה היום מיומים תירץ הרמב"ן ז"ל דשוכח עיקר שבת דמתני' היינו שסבור שאין שבת בתורה כלל אבל הכא אפשר דידע ליה שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות אלא דאפשר דקא טעי שלכך נסמכה פרשת שבת למשכן לומר דהנך דהוו במשכן שריין ואינך כולהו אסירן וכי האי גוונא לאו שוכח עיקר שבת הוא שאין השגגה באה לו אלא מצד המלאכות ומיהו לא מקרי זדון שבת דכיון דלא ידע ליה לשבת במידי דהוי קושטא לאו זדון שבת הוא הילכך אי אמרת העלם זה וזה בידו חייב שפיר דכי האי גוונא העלם זה וזה בידו מקרי

דף ע"א ע"א אכל חלב ודם נותר ופיגול בהעלם אחד