ריטב”א על שבת נב

הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ואפשר שמפני ביטול עניים פטרה תורה מינין הללו שכל שאין לקיטתו כאחד יהיו עניים צריכים לישב ולשמור מתי ינוח בעל פאה כאותה שאמרו בפרק במה מדליקין ואף נמי ירק מפני שאין עת ידוע ללקיטתו איכא ביטול עניים ולפיכך פטרה אותן תורה ואף חכמים לא החמירו לחייבן מפני טעם זה אבל שאר מינין חייבין בפאה מדאורייתא וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב שאין לך חייב בפאה מן התורה אלא אותן דברים שחייבין במעשר והיינו דגן תירוש ויצהר דכל דגן בכלל קציר הוא ושמן נמי כתיב בפ' כי תצא כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך והיינו פאה ותירוש נמי דכתיב בפ' קדושים תהיו וכרמך לא תעולל ומשמע דעוללות בכרם משום פאה הוא שחייבה עליהן תורה וכולהו שאר מינין דרבנן ודרשא דתורת כהנים אסמכתא היא דדכוותא לענין מעשר דריש נמי התם בספרי ויליף מקראי לחייב פירות אילן ובודאי אסמכתא נינהו אך דרשי נמי דפאה אסמכתא נינהו אבל מדאורייתא לא מחייב אלא דגן תירוש ויצהר אבל שאר מינין מדרבנן אלא דבשאין מכניסן לקיום ואין לקיטתן כאחד לא תקון רבנן מידי מפני בטול עניים כדפרישית. וגר שנתגייר בין הנכרים לאו דוקא דהא קי"ל דאינו גר עד שנתגייר בפני ג': אדתני היודע עיקר שבת ליתני הכיר ולבסוף שכחו וכל שכן הא וא"ת דילמא להכי תנא יודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה ומלאכה לאו קושיא היא דאי הא אתא לאשמועי' הוה ליה למיתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת

ע"ב אבל לא שכחה מאי חייב על כל אב מלאכה פרש"י ז"ל דאם איתיה דאפילו בלא שכחה אינו חייב אלא על כל שבת ושבת לערבינהו וליתני הכי מי שידע עיקר שבת ושכח וכן היודע עיקר שבת כו' חייב על כל שבת ושבת מדלא כריך ותני להו הכי ש"מ דכל היכא דלא שכחה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וא"ת אי הכי פרכינן לרב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה לבין הגוים כו' כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ופרש"י ז"ל דמתני' דנקטה בהכיר ולבסוף שכח לאשמועי' דאפי' הכיר ולבסוף שכח אינו חייב על כל שבת ושבת אכתי תקשי להו דהוה ליה לתנא לערבינהו ולתנינהו מי שלא ידע עיקר שבת וכן מי שידע ושכח כי היכי דלא נימא דמי שלא היתה לו ידיעה מעולם פטור מכלום כסברייהו דרבי יוחנן ור"ל ותירץ הרמב"ן ז"ל דמשמע להו לרב ושמואל דבכלל לישנא דמתני' דקתני השוכח עיקר שבת קתני עלה כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים אלמא אף תינוק שנשבה לבין הגוים בכלל השוכח עיקר שבת הוא:

מאי טעמא דמונבז פי' רש"י ז"ל דאבנין אב ודאי לא סמיך למעבד שוגג דומיא דמזיד דהא שוגג חלוק הוא ממזיד וליכא לדמויינהו שהרי כל אחד ואחד שמו עליו והקשו עליו אם איתא דכולה מילתא מהיקשא יליף מנא ליה לשויי פלוגתא בין ידיעה דקודם מעשה לידיעה בשעת מעשה כי היכי דס"ל דכל שאין לו ידיעה קודם מעשה פטור הכי נמי הוה ליה למפטר כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה וכי תימא הכי נמי ליתא דהא תניא בסמוך שגו בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ואוקימנא לה כמונבז ולדידי לאו קושיא הוא דאה"נ דמונבז כולה מילתא מהיקשא יליף ומיהו משמע ליה דאם איתא דלא מחייב אלא היכא דאיכא ידיעה בשעת מעשה אין זה קרי שוגג הילכך מקיש שוגג למזיד לכל מאי דאפשר לאקשויינהו והיינו שכשם שאין המזיד חייב אלא א"כ היתה לו ידיעה בתחלה אף השוגג כן שאף כשאנו אומרין כן שוגג מקרי כיון שאין לו ידיעה בשעת מעשה ומקיש נמי שוגג למזיד שכשם שהמזיד מתחייב בידיעה שבשעת מעשה אף השוגג כן ועדין שוגג שמו כיון שהוא מתחייב בשוגג לגמרי ובמקצת ידיעה דהא במקצת ידיעה דשעת מעשה שקול הוא שמקצתו שוגג ומקצתו מזיד ושוגג גמור שאין לו ידיעה כלל בשעת המעשה מכריע שיהא הכלל כולו נקרא שוגג ומש"ה כתוב תחטא בשגגה אבל אם נאמר שלא יהא חייב אלא כשתהא לו ידיעה בשעת מעשה אף מונבז עצמו מודה שאין זה קרוי שוגג אלא מזיד דכיון דשקול מה ראתה תורה לקרותו שוגג יותר ממזיד כנ"ל:

הוקשה כל התורה כולה לע"ז סבר לה כמ"ד מגדף זה עובד ע"ז הילכך ילפינן מינה ולע"ז דבר שמחייב על זדונו כרת כדכתיב ונכרת' אף בעלמא לא מחייב חטאת אלא בדבר שזדונו כרת וא"ת ורבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו ר"ע וכיון שכן היכי קאמרינן דמקיש כל התורה כולה לע"ז דהא ר"ע הוא דאמר בכריתות דמגדף היינו מברך את השם י"ל דלדידי' נמי מצי למימר דהוקשא כל התורה כולה למברך את השם מה להלן בדבר שזדונו כרת דהא כתיב ביה ונכרתה אף כל שיש על זדונו כרת אלא דרבי יהושע בן לוי משום דס"ל דמגדף היינו עובד ע"ז אמר ליה בהאי לישנא דאיהו לאו לפרוקי הך קושיא אמרה וא"ת ונימא מה להלן דבר שיש על זדונו סקילה דהא ע"ז יש על זדונה סקילה נ"ל דלכרת דידהו הוא דמקשינן לה ולא לסקילה דכתיב ביה ונכרתה וא"ת ומונבז מנא ליה דאין חייבין אלא על דבר שיש על זדונו כרת י"ל דכולהו מהך היקשא יליף אי נמי נפקא ליה מדרשא דעליה עליה כדאמרינן בפ"ק דיבמות דנאמר כאן ונודעה חטאתו אשר חטא עליה ונאמר להלן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו'

דף ס"ט ע"א ור"ש בן לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת סי' וה"ה דבעינן לר"ש בן לקיש בדבר שיש בו עשה שיהא שוגג אף בעשה דאי לא תימ' הכי כי אקשי' בתר הכי ואמרי' לר"ש בן לקיש דידע ליה לשב' במאי לימ' דידע ליה בעשה אלא ודאי כדכתיבנא וכי קאמר בלאו שבה באיסור שבה קאמר: ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת וא' לאו לאשמועינן חלוק מלאכות אצטריך דהא שמעינן ליה מרישא דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ועליה שיילינן בגמרא חלוק מלאכות מנלן אלא לרבי יוחנן אצטריך לאשמועינן דכיון ששגג בשבת בכרת אפילו שהזיד בלאו הויא שגגה ולרבי שמעון בן לקיש אצטריך לאשמועינן דהיכא דידע לשבת באיסור תחומין זדון שבת מיקרי

דידע ליה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא הא דלא אוקמה לה כגון דידע לה לשבת בכולהו איסורי אלא דטעו בשיעורי שהוא סבר ששעור ההוצאה בכביצה ושיעור כתיבה בשלש אותיות וכן כולם משום דלא ניחא ליה לאוקומי בבקי באיסורין ומחדש שיעורין מלבו וכן נמי לא אוקמוה דידע לה בלאו דמחמר דדברי הכל משום דאי שביתת עצמו לא ידע שביתת בהמתו היכי ידע ובדידע ליה בלאו דהבערה ואליבא דרבי יוסי לא מצי לאוקמה משום דמתני' לא מתוקמה כוותיה דהא חשיב הבערה בהדי אבות מלאכות ומיהו הוא הדין דהוה מצי לאוקמה כמונבז ובדידע לה לשבת בלאו וכרת אלא דשוגג בקרבן אלא דלא ניחא ליה לאוקמה דלא כרבנן

ע"ב מיתבי איזו היא שגגת שבועת בטוי לשעבר כו' הא מני מונבז היא. זו היא גרסת רש"י ז"ל ופי' דרבנן פליגי עליה דמונבז דסברי דשגגת קרבן לא שמה שגגה לא משכחת לה שגגת שבועת בטוי לשעבר משום דאי ידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא אלא סברי לה כרבי ישמעאל דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבא. ולא נהירא דרבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו ר' עקיבא ואיהו הא מחייב לשעבר כלהבא כדאיתא במסכת שבועות ועוד דא"כ מסקנא דהכא פליגא אמסקנא דפרק שבועות שתים בתרא דהכא מסקי' דלרבנן אין חייבין בשבועת בטוי עד שישגוג בלאו שבה והתם מסקי' דשגגת קרבן בשבועת שמה שגגה דגרסי' התם בעא מיניה רבא מר"נ איזו היא שגגת שבועות בטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא אמר ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אי חייבין עליה קרבן אי לאו אלמא מסקנא דהתם דשגגת קרבן בשבועת בטוי שמה שגגה. אלא עיקר הגירסא כך היא מני אילימא מונבז