ריטב”א על שבת נא

שעם אתינן ולאו ככ"ע מימר קאמרי' אלא ה"ק לא תיפשוט מהכא אע"ג דלאו מנעל הוא אסור לצאת ביום הכפורים היינו משום דס"ל דמנעל הוא וה"ה לשל שעם ומיהו רבנן דהתם נפקי מר בריפלי ומר ברהיטני סמכינן אדרבנן דלא הודו לו דס"ל דכל מנעל דלא מעור הוא אינו מנעל ושבקי' אנהו רבנן ר"מ ור"י ור"ע ונקטינן כר' יוחנן בן נורי משום דחזו אברייתא דסנדל של סיידין דנקט לה לסברא דר' יוחנן בן נורי כל חכמים דמדקאמר ולא הודו לו סתמא אלמא סבירא להו דהכי הלכתא ולפי זה רבא נמי מודה כאוקמתא דאבוה דשמואל דאוקי בפרק מצות חליצה הא דתנן התם חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשירה דוקא במחופה עור והכי נמי מסתברא דאם איתא דאליבא דרבא מתניתין דחלצה בסנדל של עץ חליצתה כשירה ככולי עלמא אתיא היכי לא אייתי לה תלמודא התם לאוקמתיה דרבא לאוקו' תלמודא ככ"ע ואפילו בלאו מחופה עור אלא ודאי כדכתיבנא ונתקיימו דברי הרב אלפסי ז"ל: ונמצא לפי שיטה זו דבסנדל של עץ חליצתה פסולה אא"כ מחופה עור כאבוה דשמואל ויוצאין בכל מנעל שאינו של עור ביוה"כ בין בשל שעם בין בשל עץ ומיהו איכא למידק כיון דמסקינן דלא הוי מנעל אלא של עור ואין יוצאין בהן בשבת היכי נפקי רבנן בשל שעם ביה"כ דהא קיימא לן דיש עירוב והוצאה ליום הכפורים והרמב"ן ז"ל החמיר הרבה בקושיא זו ולדידי לא קשיא דכי אמרי' דמידי דלאו מנעל הוי איהו משוי ואסור לצאת בו ה"מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מאי דלא הוי מנעל הוי ליה משוי ואסור אבל ביוה"כ שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן מעץ לאו משוי הוא אלא כמנעל הוו לההיא יומא

אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להילוכא עביד הקשו בתוס' כיון שמוכר הסיד כשמתעסקין בו נועלין אותו כמו שפרש"י ז"ל מאי קא פריך והא לאו להילוכא עביד לא יהא אלא נשען עליו הרי ראוי הוא משום כך שיהא טמא מדרס תירץ ר"י ז"ל שאע"פ שהוא נשען עליו כיון שאינו נועל אותו לכונת הילוך ולא להיות נשען עליו אלא לשמור עצמו שלא ישרף בסיד לאו עומד למדרס מקרי ומשני שכן סייד מטייל בו: עגלה של קטן פרש"י ז"ל שהוא עשויה לצחק בה קטן וטמאה מדרס הואיל ופעמים יושב עליה. ולא מחוור אלא עגלה היא שעושין אותה לתינוק כדי להרגילו שילך שהתינוק נשען עליה והיא מתגלגלת ומהלכת על שלש אופנים שברגליה ומפני שהוא נשען עליה טמאה מדרס

דף ס"ז ע"א רבא אמר בארוג ודברי הכל. פי' ובין לבני מלכים ובין לכל אדם לא שרי' אלא בארוג דכיון דארוג בהדי מלבוש כמלבוש דמי וליכא נמי למיחש ולאחוויי ומשמע דלרבא כל היכא דלאו ארוג אסור ואפשר דטעמא משום דאפילו באיש חיישי' למשלף ולאחוויי ושלא כדברי ר"ח ז"ל אי נמי משום דאיכא למיחש דילמא מחייכי ביה ואתי למשלף

פרק שביעי כלל גדול

ע"ב מתני' והיודע עיקר שבת ועושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. היינו טעמא דמחייב על כל שבת ושבת ולא אמרי' דנהוו כולהו שבתות כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת משום שבנתיים הוין ידיעה לחלק והכי איתא במסכת כריתות בפרק אמרו לו ופרש"י ז"ל שאי אפשר שלא שמע שאותו היום שבת היה ואף ע"פ שלא יודע לו שחטא שלא היה זכור שעשה בו מלאכה כיון דשגגה ראשונה משום שבת הות והרי נודע לו הויא ידיעה לחלק. לפי זה הא דאמרי' התם במסכת כריתות אלא נדה מאי ימים שבנתים איכא ומפרקי' כגון שבא עליה וטבלה לחזר ובא עליה בשראה אותה טובלת עסקי' ואע"ג דאיכא ומתלי טבילתה במגע טומאה כיון שרוב טבילת הנשים בשביל נדותן מעלה הוא על דעתו שטובלת לנדתה וכה"ג הויא ידיעה לחלק אע"פ שאינו זכור שבא עליה דמ"מ מה שהיה שוגג בו מתחלה נודע לו עכשיו ואע"פ שעדיין לא נודע לו משחטא שכח שעשה מלאכה בשבת או שבא על הנדה אפילו הכי ידיעה כה"ג מהניא לחלק וא"ת א"כ תיקשי לרבא ואביי דאמרי' בגמרא דאם קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וקצר וחזר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות דלא מחייב אלא חדא אלמא ס"ל שאע"פ שנודע לו בנתים מה שנעלם ממנו בתחלה דהיינו שגגת שבת אפ"ה כיון שלא נודע לו שחטא שהרי נתחדשה לו העלמה אחרת לא הויא ידיעה לחלק והכי נמי מאי שנא איכא למימר דלא דמי דבשלמא התם שהרי נתחדשה לו העלמה בענין החטא עצמו שאלו היתה לו אותה העלמה בתחלה היה עושה אותו חטא עצמו שעשה משא"כ במתני' שכיון שנודע לו שאותו היום שבת היה הרי נודע לו כל ענין החטא עד שאלו היה יודע מתחלה מה שהוא יודע עכשיו לא היה עושהו וכל כה"ג הויא ידיעה לחלק אפילו שאינו זכור שעשה מלאכה ולא נודע לו שחטא ממש וכה"ג ילפינן התם במסכת כריתות ק"ו מנדה ואע"ג דהכא בגמרא משמע דמקראי ילפינן דיש שמירה לכל שבת ושבת כדאיתא לקמן בגמ' הנהו קראי אסמכתא בעלמא נינהו דאי לא היכי ילפינן לה להא מילתא התם מנדה ותלינן כתיבא בדלא כתיבא: והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה התם בכריתות דייק מינה רבה דלא מחייב אמלאכה א' שעשה פעמים הרבה בשבתות הרבה אלא אחת הואיל ובהעלם אחד עשאן מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת דאלמ' שבתות לאו כגופין מוחלקין דמו ור"ח לית ליה האי דיוקא וקסבר התם דחייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת מידי דהוה אבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת משום דהויין גופין מוחלקין דס"ל דשבתות כגופין מוחלקין דמו

דף ס"ח ע"א גמרא גבי שביעית משום דקא בעי למתני עוד כלל אחר אמרו תני כלל גדול וא"ת ובשביעית מאי גודלי' דקמא מדבתרא הא בקמא מני כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ובכללא בתראה תני להו נמי להני אלא דבמקום אינו מתקיים תני התם מתקיים ובמקום יש לו ביעור תני התם אין לו ביעור י"ל נהי דלא נפישי מילי דקמא מבתרא כיון דחומרא דידיה נפיש דבכלל קמא קתני יש לו ביעור ולדמיו ביעור משא"כ בבתרא משו"ה קתני התם כלל גדול וא"ת והא באידך פירקין דמסכת שביעית תני ביה כלל גדול כל שהוא מיוחד למאכל אדם כו' ואע"ג דליכא כללא אחרינא בתריה תירצו בתוס' משום דהוי כלל גדול מעוד כלל אחר אמרו דקתני בפ"ק דההוא ועוד כלל אחר משתמש לפניו ולאחריו למיתני בהנהו גדול: והא גבי מעשר דקתני עוד כלל אחר אמרו. פירוש וכללא קמא נפיש מדבתרא דבקמא תני תלת מילי כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ובכללא בתרא לא תני אלא תרי מילי דהיינו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל וכל שאין תחלתו אוכל וסופו אוכל ואפ"ה לא קתני כלל גדול. ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר בדין הוא דהוה מצי לשנויי לבר קפרא כדבעי' למימר מעיקרא דמשום דקתני ועוד כלל אחר אמרו תני כלל גדול אלא דניחא ליה לאשכוחי לבר קפרא טעמא כעין טעמא דמתני' אי נמי אפשר דבר קפרא במתניתיה לא תני ועוד כלל אחר אמרו

ואלו פאה ליתא בתאנה וירק. פירשו בתוס' דכולהו מילי בר מאין מכניסן לקיום ואין לקיטתו כאח' חייבין בפאה מדאורייתא בין זרעי' בין אילנות דתניא בת"כ קצירך אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל בארצכם אילנות מנין ת"ל שדך יכול הירק והקישואים והדלועים והמלופפות והאבטחין הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן