ריטב”א על שבת מח

להו: דמת נמי אפנויי מפני וא"ת וכיון דמת איתקש לשכבת זרע' ושכבת זרע איתקש לשרץ ג"ש ל"ל דממילא ילפינן ליתן את האמור במת לשרץ ואת האמור בשרץ למת על ידי שכבת זרע דהא בכל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים י"ל דמילתא דאתיא בהיקשא כה"ג טרח וכתב לה בג"ש והכי נמי משמע בבא קמא גבי פכין קטנים

ע"ב מתני' בטוטפת וסרביטין בזמן שהן תפורין ממילא משמע דבתפורין שרי וכן נמי מאי דקתני יוצאת האשה בכבול לחצר למה לי מדקתני רישא ולא בכבול לרשות הרבים מכלל דבחצר שרי תי' הרמב"ן ז"ל דאורחא דתנא הוא למתני איסורא דמיהדר וממנינהו להיתרא מש"ה הוא דאצטריך ליה למתני בהתירא וכדתנן ואלו טרפות נקובה לבית חללו והדר תני אלו כשרות נקב הלב ולא לבית חללו וכן בפסולי אתרוג ואף כאן משום חוטי שער והנך דמיתנו להיתרא דלא אשמועינן בכולה מתניתין תנא הנך נמי להיתרא וצ"ע אמאי לא תנא ברישא לאיסורא פאה נכרית ברשות הרבים בהדי כבול

ובמוך שהתקינ' בנדתה פרש"י ז"ל שיבלע הדם ולא יטנפו בגדים והקשה ר"י דהא אסיקנא לעיל בפ"ק לאצולי טנוף חשיבה הוצאה ולא מקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פירש שמגין על הדם שלא יפול בבשרה וישרט אותה ומש"ה צריך מלבוש

שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין פירוש רש"י זכרונו לברכה שתי לשונות דחדא קתני ושן תותבת דהיא של זהב א"נ דשן תוחבת קאי אההיתרא דלעיל דלא פליגי רבי ורבנן אלא בשן של זהב ולא נהירא דאי חדא קתני שן שן ל"ל ואי תרתי קתני ובשן תותבת אפילו רבנן שרו הוה לי' למיתני ובשן תותבת כדקתני אינך כולהו אלא ודאי תרתי קתני ובתרוייהו פליגי רבי ורבנן ובירושלמי משמע דשן תותבת היא של עץ ורבן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא ניכרת בין שאר השינים שיילי מינה חברותיה לאחווייהו להו ומיחוייא אבל של כסף לא מינכרא ולא שיילי מינה ולרבי בכולהו אע"ג דשיילי מינה כיון דמגניא בהו לא מיחוייא וכדאיתא בגמר' זה נ"ל

גמרא בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה וכיון דדרכה בהנך אצטריך לאשמועינן דאסור משום דזימנין דמחכו עלה אבל ילדה בשל זקנה גנאי הוה לה וכיון דלאו אורח ארעא אמאי אצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאי עבדא נמי הכי פשיטא דאיכא למיחש דילמא מחכו עלה ומשני כדי נסבא

אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר כלומר אפילו מה שאין ביציאתו לרשות הרבים חיוב חטאת דלאו גזירה לגזירה הוא משום דאי שרית ליה בחצר אנן סהדי דנפיק נמי לרשות הרבים שאין דרך לפשוט תכשיטיו בחצר וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית דכל שהוא דרך מלבוש או דרך תכשיט אסור לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיוצא לחוץ ובבית נמי איכא למיחש להכי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים אבל בחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית וא"ת אי הכי הא דאמרינן בסוף כירה השירין והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר ויהבינן טעמא משום הואיל ואיכא תורת כלי עליהן אמאי אצטרכינן להאי טעמא תיפוק לי שהן ראויין להכניסן לבית ולנושאן דרך תכשיט י"ל דההיא בחצר שאינה מעורבת עסקינן והנהו תכשיטין בתוכה ואסור להכניסן לבית ומש"ה אצטריך לטעמא דהואיל ואיכא תורת כלי עליהן אבל לעול' בבית ובחצר המעורבת שרו וכן דעת הרא"ה ז"ל

דף סה ע"א אמר אביי רבי ור' אליעזר ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמגניא ביה הוא אלא משום לא אתא לאחוויי הקשה הרשב"א ז"ל והא טעמיה של רשב"א לאו משום דמגניא ביה אלא משום צניעותא ותירץ דכפה של צמר נמי אין דרך לישא אותה אלא אשה שהיא קרחת מפאת פניה ומידי דמגניא ביה הוא וזה ששנה אותה בהדי פאה נכרית לפי שכולן מטעם אחד הן ולפי זה כי קאמרינן כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו היינו משום שאין אשה נותנת דבר תחת השבכה אלא מפני מום שבראשה

מתני' הבנות יוצאות בחוטין איכא מ"ד דהיינו חוטין שקולע' בהן שערה דאע"ג דבריש פרקין אסרינן חוטי צמר חוטי פשתן התם בגדולה דשכיחי בה דמים ואיכא למיחש ביה דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה אבל בבנות קטנות דלא שכיחי בהו דמים ליכא למיחש לטבילה ומש"ה שרי. והקשה ע"ז רש"י ז"ל דבקטנה נמי איכא למיחש לטבילה של מצוה אם נטמאת משום מגע טהרות ובטובלת לנדתה איכא למיחש בהו וכדתניא בפרק בנות כותיים מעשה היה והטבילה קודם לאמה והא לאו קושיא היא דאיכא למימר כי גזרינן דוקא בגדולה שהטבילה מצויה בה ועוד מתוך שהומה לביתה לבה רודף עליה ואתא לאתויי ד"א ברשות הרבים אבל בקטנה דלא שכיחא בה טבילה כולי האי ועוד שאפילו בשעה שהיא טובלת אינה רדופה לא גזרי בה רבנן וכן מאי דאקשי תו רש"י ז"ל דמדקתני ואפילו בקסמין שבאזנה משמע דחד טעמא הוא אשכחן בגמ' דבני מערבא דגרסינן אבא בר ממל מפקיד לשמואל בריה לא תקבל עלך מיתני אלא אבל לא בקסמין שבאזניהן אלא אי קשיא הא קשיא אם איתא דחוטין שקולעת בהן שערה קתני וקמ"ל דנהי דבגדולות אסור בקטנות שרו מאי קא מקשינן בגמ' עליה דאבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקן בחוטי ממתני' דתנן הבנות יוצאות בחוטין לימא ליה כי שרינן דוקא בקטנות ובנתיה דאבוה דשמואל נשואות היו אלא ודאי כי תנן יוצאות בחוטין שבאזניהן קא אמרינן ושרו בין בגדולות בין בקטנות

גמרא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. פי' רש"י פסולות לכ"ג לפי שאינן בתולות ולא מחוור חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד מדגרסינן בפרק הערל אמר רבא לית הלכתא לא כאבא ולא כברא ואמרינן דאבא מאי היא דאמר רב הונא נשים המסוללות פסולות לכהונה ואפילו לר' אלעזר קאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ה"מ איש אבל אשה פריצותא בעלמא הוא מדמייתי עלה הא דר' אלעזר שמע מינה דהא דר' אלעזר אפילו למיתסרא לכהן הדיוט איתמרא

ע"ב ועביד להו מקוואות ביומי ניסן יש שפי' לאו דוקא ביומי ניסן אלא ה"ה לכל השנה חוץ מיומי תשרי וכדאמרינן בתר הכי דאתיא כדשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד ולא נקט יומי ניסן אלא לאפוקי יומי תשרי ואין הלשון נוח לי דהוה ליה למימר עבוד להו מקוואות לבנתיה כולא שתא ומפצי ביומי תשרי לפיכך נ"ל דבנתיה דאבוה דשמואל בתשרי לא הוו טובלות בנהר משום צנה אלא במקואות שבבתיהן וביומי ניסן דרויח עלמא היו מתחילות לטבול בנהרות והיה מתקן להן אביהן שם בתחילת ניסן מקוואות שיהיו טובלות בהן עד תשרי וביומי תשרי וניסן לא היה מצריכן למקואות משום דליכא למיחש לנוטפין ולפיכך היה מתקן להן מפצי וכשעוברין יומי תשרי כבר היו חוזרות לטבול בבתיהן משום צנה

ומפצי ביומי תשרי פרש"י ז"ל מפני טיט הנהרות שלא יחוץ ולפי זה נצטרך לומר שהיה עבה ביותר דהא תנן בפ"ט דמקואות דאין טיט חוצץ אלא טיט היון דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרין וא"ת וכי הוי עביד הכי מאי הוי והתנן הטביל את המטה אע"פ שרגליה משוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקרימין. איכא למימר הני מילי במטה דליכא סדקין אבל באדם חוצץ לפי שהטיט נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם ואחרים פירשו דלצניעותא בעלמא היה עושה אותן שהיה חושש שמא מתוך שמתפחד שלא יראוה בני אדם תהא רדופה לטבול מהר ולא תטבול יפה. ומהאי טעמא נמי אמרי' בפרק תינוקת אשה לא תטבול בנמל לפי שהוא במקום רואים ואיכא למיחש לכדכתיבנא אלא שאף שם פרש"י ז"ל מפני הטיט שהוא חוצץ ולא מחוור שאין בנמל טיט יוסר משאר נהרות

סבר שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ונמצא שאינן מטהרין אלא