ריטב”א על שבת מז

אחד דאתמחי לכל קמיעות שיכתוב מאותו הלחש לאותו חולי ואתמחי קמיעא היינו שאותו כתב ממש שרפא שלשה אנשים

התם משום כו' משמע הא ל"ה כיון שהן מחופין שרי והיינו דמסקי' התם בפרק מי שמתו דמי שרוצה ליכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ד' אמות ואוחזן בבגדו בימינו כנגד לבו ונכנס ומיהו דוקא ביום שרי למעבד הכי מפני שהוא צריך לחזור וללובשן אבל בלילה אמרי' התם דעושה להו כיס טפח ומניחן שם ובכלי שאין כליין אפי' פחות מטפח מותר אבל קמיע אפי' תמצא לו' דיש בו משום קדושה במחופה עור סגי אפילו בלילה דכיון דלעולם צריך לו הרי קמיע אף בלילה כתפילין ביום

דף ס"ב ע"א ואמר אביי דלי"ת של תפילין ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני כתבו בתו' דלא גרסי' ליה ודלי"ת ויו"ד לאו הלכה נינהו דהא אמרי' בפרק במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין דאקשי' תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ופרקי' לעורו ואקשי' והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרקי' לרצועותיהן ואם איתא לפרוך נמי רצועות הא אמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני כדאקשי' גבי לעורן משי"ן וכבר כתבתי למעלה שא"צ למחוק הנוסחאות דלי"ת ויו"ד כיון שאינן בכתיבה ממש אלא בקשר לאו תורת ה' מיקרי: אמר עולא וחלופיהן באיש פירש"י ז"ל דאטבעת בלחוד קאי אבל במחט איש ואשה כי הדדי נינהו וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן מוכח' כל הסוגיא ורבינו אלפסי ז"ל שפי' בין בטבעת בין במחט ולא נראו דבריו ואיכא דיליף מהכא דתכשיט באיש אסור לצאת בו לרשות הרבים דמדאמרי' וחלופיהן באיש אלמא טבעת שיש עליה חותם לאיש כטבעת שאין עליה חותם לאשה מה התם פטור אבל אסור ושלא כדברי ר"ת ז"ל ויש לדחות דהאי וחלופיהן לא לענין חיובא ופטורא קאמרינן אלא שאותו הטבע' שהוא תכשיט באשה דהיינו שאין עליה חותם הוי משוי באיש וטבעת שיש עליה חותם שהוא משוי באשה הוי תכשיט באיש ולעולם מאי דהוי תכשיט באיש אפי' לכתחלה שרי ולא מחוור מדאמרי' בסמוך תינח אשה איש מאי איכא למימר ואם איתא דחלופיהן לא קאי אדיניהן אלא לענין תכשיט ומשוי מאי קושיא כי היכי דאמרינן דטבעת שהוא תכשיט באשה פטור אבל אסור וטבעת שהוא משוי לאיש פטור אבל אסור אפי' שאין דרך הוצאה שלו בכך אלא משמע דס"ל דתלמודא הוא דקאמר וחלופיהן לענין חיוב ופטור נמי קאמרי' ושמעי' מינה דבתכשיט דאיש נמי איכא איסורא דרבנן ושלא כדברי ר"ת ז"ל אלא שיש מי שאומר דדוקא בתכשיטין השוין לאיש ולאשה הוא דאמרינן הכי הואיל ואסרום לאשה לא ראוי להתירם לאיש אבל בתכשיטין דאיש שאינן ראויין לאשה מותר לו לאיש להוציאם ולפי זה צריך שנאמר דטבעת תכשיטין השוין לשניהם מיקרין אע"פ שמה שהוא תכשיט לאשה אינו תכשיט לאיש: איתביה אביי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה וא"ת ומנא ליה דהוי טעמא דמשום דהוי מלבוש לאיש הוי מלבוש לאשה דילמא היינו טעמא משום דכיון דהוצאה כלאחר יד היא משום כבוד תפילין התירו י"ל דא"כ מאי איריא זוג זוג אפילו טובא נמי

דף ס"ג ע"ב ואלו אצעדה טמאה היא. פירש"י ז"ל דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד וכתיב תתחטאו אתם ושביכם. ולא מחוור דאתם ושביכם לא משמע אלא שבא מן השביה מקבל טומאה ולאו כללא הוא לכל מה שבא מן השבי דהא איכא נפש אדם מן הנכרים ובהמות מי שבאו מן השבי ולא מקבלי טומאה אלא מאי דפרכי' הכא להדיא דאצעדה נטמאה היא היינו משום דסמכי' אדרשא דבסמוך דגמרי' כלי כלי למילף דכל מאי דכתיב בההוא קרא דאצעדה וצמיד מטמא בטומאת מת

בורית באחת כבלים בשתים כתבו בתו' דלפי זה אין הכבלים עשויין כמו הבורית דאי שוין נינהו אלא שזו באחת וזו בשתים מאי טעמא בורית טהורה בכלים טמאים בשלמא לענין שבת איכא למימר דהוו תרי איכא למיחש שמא שלפא ומחויא אבל כל דלית לה אלא חד גנאי הוא לה וליכא למיחש להכי אלא לענין טומאה א"ו כדאמרן: יו"ד ה"א למעלה וקדש למ"ד מלמטה רש"י ז"ל מפרש דברים כפשטן ולא נהירא דכי האי גוונא לא מקרי קדש להשם ואחרים מפרשים שהיה כותב יו"ד ה"א בסוף שיטה ראשונה וקדש למ"ד בראש שניה והיה נק' קדש להשם באלכסון ומ"מ השם היה עליון ועדיין לא הועילו בתקנתן שאין דרך קריאה בכך אלא היה כותב יו"ד ה"א בתחלת שיטה שניה וקדש למ"ד בסוף שיטה ראשונה ובכה"ג היה נקרא כהלכתו וכיון דאדם פוגע תחלה בראש שיטה שניה קרי לי' מלמעלה ואיכא נמי כבוד ה' בהכי שהוא בראש שיטה ובירושלמי מוכח כדברי רש"י ז"ל שאמרו והיה דומה כמלך היושב על גבי קתדרא שלו ואע"פ שאין דרך קריאה בכך לא אכפת לן שלא היו צריכין להיות נהגין: מנין לתכשיט כל שהוא טמא מציץ הקשו בתוס' ולימא מטבעת דזוטר מיניה ותירצו דתכשיט כל שהוא דקאמר כולל שני דברים שהוא קטן ושתכשיטו כל שהוא כלומר דעיקריה לא קאי לתכשיט והא דנקטינן בהדיא דמקבל טומאה היינו משום דמעיקרא כתיב ואלה הבגדים אשר יעשו ובתריה כתיב ציץ אלמא בגד נמי אקרי ומקבל טומאה כבגד: מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא מאו בגד פי' דוקא בבגד שאין רצונו לארוג בו יותר דאי לאו הכי הא בעינן שלשה על שלשה או שלש על שלש כדאיתא בפרק במה מדליקין וא"ת ואו בגד הא אפקתיה התם לרבא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ולאביי לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמיטמא בשרצים י"ל דכוליה או בגד איתר ליה ודרשינן חדא מאו וחדא מבגד ואע"ג דלקמן עבדינן גזירה שוה מבגד ועור האי דנקטינן בגד ועור לאו דוקא דבעור עור סגי לן לגזירה שוה ולפ"ז ק"ל בגד דמת ל"ל

ההוא במדין הוא דכתיב פרש"י ז"ל ההוא במדין כתיב גבי טומאת מת ולא ילפינן לחומרא דמה למת שכן טומאתו חמורה ולא נהיר' דאם כן כי היכי דפריך דליכא למילף שרץ ממת הכי נמי הוה לי' למפרך מאי דילפי' אריג כל שהוא מאו בגד דכתיב בשרצים בטמא מת מנ"ל דהא או בגד בשרצים הוא דכתיב ולא מצי' למגמר טומאת מת מינייהו דאיכא למפרך כדפרכי' לקמן מה לשרצים שכן טומאתן מרובה אי נמי שכן מטמאין בכעדשה א"ל לאו פירכי נינהו דהא ילפי בסמוך ג"ש דבגד ועור בגד ועור האמורין בשרו ובמת ליתן את האמור של זה בזה ועוד דלישנא דאמרי' הכא במדין הוא דכתיב לא משמע הכי דלפי פרש"י ז"ל הכי הוה ליה למימר אשכחן טומאת מת שרץ מנ"ל אלא הכי פי' ההוא בשל מדין הוא דכתיב גבי קרבן שהקריבו אנשי הצבא כדכתיב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד ובתריה כתיב כל כלי מעשה ולא כתיב גבי טומאה כלל ופרקי' גמר כלי כלי מהתם דכיון דלעיל גבי טומאה כתיבי כלי עור וכלי עץ ילפי' כלי כלי מהתם דהאי כלי מעשה ושאר כלים הכתובין גבי קרבן מטמאין טומאת מת וממילא ילפי' לשאר טומאות מגזירה שוה דבגד ועיר כדאי' לקמן שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר וכי האי גוונא בנוצה של עזים חשיב לך אריג אבל בעלמא אין דרך אריג בכך

דף ס"ד ע"א מנין לרבות את הקלקלי ואת החבק ת"ל או שק הקשו בתוס' דהא משק ילפינן דבעינן מטלטל מלא וריקן וקלקלי וחבק לאו מטלטלי מלא וריקן הם וכי תימא כיון שראו לקבל בו איזה דבר אע"ג דלאו להכי עביד מטלטל מלא וריקן מקרי ליתא דהא תנן בפרקין גבי קב הקטע דאם יש לו בית קיבול כתותין טמא הא לאו הכי טהור כיון דלא עביד להכי אע"פ שראוי לכך ותירצו דקלקלי וחבק נמי עשויין הן לכל תשמיש ולפי זה אף בחבלים ומשיחות צריך שנאמר כן דאי לא אמאי אצטרכי' למעוטינהו מלא וריקן חשבי'