ריטב”א על שבת מו

דאי בייחדו אפי' לא הוה ליה טובל מעולם ואמאי קתני אין להן ענבל טהורין א"ו כדאמרן וא"ת דהא אמר רבא בסוף פרק המצניע חמש מדות בכלי חרש כו' נקב במוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים. ופרש"י ז"ל כגון שייחדו לרמונים אלמא בעינן ייחוד. וי"ל דשאני הכא דכיון דההדיוט יכול להחזירו לכמו שהיה אף בלא חזרת ענבל מהני לן טעמא דראוי לגמע בו מים לתינוק אפי' בלא יחוד

ע"ב ורבי אליעזר סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. פי' בתוספות דלא למימר דבאשה חשובה לעולם לא חיישי' דילמא שלפא ומחויא דודאי בשאר תכשיטין שכל הנשים רגילות בהן אפי' אשה חשובה אסורה לצאת בהן אבל בתכשיטין דלא רגילי בהו אלא אשה חשובה בהא ס"ל לר' אליעזר דלא חיישינן דילמא שלפה ומחויא

קמרא שרי מידי דהוה אטלית מוזהבת. א"נ מידי דהוה אאבנט של מלכים איכא מאן דמוכח שאפי' האיש אסור לצאת בתכשיטין דחיישינן ביה דילמא שליף ואתי לאחוויי דלא כדברי ר"ת ז"ל שכתבנו במשנתינו דהא לא שרינן קמרא הכא אלא מידי דהוה אאבנט של מלכים כלומר שאין אדם עשוי להתיר אבנטו ברשות הרבים משמע הא לאו הכי אסור. ולאו מילתא ראיה היא דאפשר דהכא משום משוי ולא משוי שקליה וטרי' דדילמא למי שלא הורגל לצאת בו משוי הוא לפי שאינו עשוי אלא למי שמשמש מלכים במזרז עצמו לעבודתן ומנהג משמשי מלכי פרס לחגרו וכך מוזכר בספר הערוך בשמו של רבינו שרירא גאון ז"ל וזהו שאמר הכתוב מוסר מלכים פתח ויאזור אזור במתניהם שיהיו הם משמשי המלכים הקמים תחתיו ומסקינן בגמרא דאפי' הכי לאו משוי הוא מידי דהוה אאבנט של מלכים אבל לעולם לא חיישינן באיש במה שתכשיט הוא לו משום דילמא שליף ואתי לאחוויי שאין דרכו בכך: הא יש עליה חותם חייב' לא הוה צריך לאקשויי מדיוקא דבסיפא קתני בהדיא שאם יצאתה בטבע' שיש עליה חותם חייבת חטאת אלא אורחא דתלמודא הוא דלא קפיד בהכי ואיכא רבותא בפרק כירה דמקשינן כבתה אין לה כבתה לא ואע"ג דמצי לאקשויי מרישא דקתני בהדייא חוץ מן הנר הדלוק בשבת

ורבי נחמיה מטמא פי' אסיפא סמיך ומשום הכי קאמר מטמא והוא הדין דפליג ומטהר ארישא דההיא של מתכת וחותמה של אלמוג והיינו דמפרש ואזיל שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה וכיון דבתר חותמה אזיל ברישא מטהר ובסיפא מטמא ובתוספת' דירושלמי תני בה בהדיא רבי נחמיה מחליף

דף ס' ע"א בשבת למאי חזיא פרש"י ז"ל הרי בשבת אינה חולקת שערה ואיכא למידק ומאי טעמא לא הא קיימא לן נזיר חופף ומפספס אבל לא שורק והוא הדין בשבת דשרי לרבי שמעון שאין לו פסיק רישיה ולא ימות ועוד דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאלו היתה חולקת שערה בשבת לא היה בה משום משוי ואמאי הנ"י זה אין תכשיט אלא כלי אלא הכי קאמר בשבת למאי חזיא שתהא קרויה תכשיט דאפי' חולקת בה שערה לאו תכשיט היא

ע"ב חמש מותר שבע אסור הוה ליה למימר שש אסור אלא שאין הסנדלין עשויין לעולם בזוגות מפני אחת שבתרסיותיו והא דתניא לקמן ארבע או חמש ההיא בשנשתיירו היא והא דאמר ליה רבי אמי לרב הונא שמונה שמונה אסור ונקטי' משמעתין דלא אסרי סנדל המסומר שאסרו חכמים

דף ס"א ע"א אמר רב יוסף השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד נ"ל דהוה ס"ל לרב יוסף דרבי יוחנן ברייתא שמיע ליה אלא הכי קאמר בריתא לא קפדא אלא לנועלן על הסדר ושלא ינעל פעמים של ימין ופעמים של שמאל ואלו רצה לנעול של ימין בתחלה מפני חשיבותו טל של שמאל עושה והיינו ברייתא ורבי יוחנן אמר שאלו רצה לנהוג לעולם לנעול של שמאל בתחלה כדי לנהוג כבוד לשמאל לעולם מפני התפילין עושה ומש"ה אמרי' דעבד הכי עבד ומאן דעבד הכי עבד משו' דלכל חד וחד איכ' טעמ'

אמר רב פפא לא תימא עד דאתמחי גברא ואתמחי קמיעא פרש"י ז"ל דאתמחי גברא ואתמחי קמיעא הוא שעשאה אדם זה לקמיע זה לשלשה בני אדם דנעשה אדם זה מומחה שרפא שלשה אנשים ונעשה קמיע זה מומחה שרפא שלשה פעמים ואתמחי גברא דקאמרינן ודאי הני מילי לקמיע זה בלבד שהרי לא ראינו המחאתו בשאר מיני קמיע ולפי זה נ"ל דכי קאמרינן ואתמחי קמיע היינו דוקא מיד רופא זה דאי מיד כל רופא אמרי' המחאת גברא למאי מהניא אלא ודאי כדאמרן ואינו מחוור בעיני דודאי כל שהקמיע הומחה לשלשה פעמים אין הפרש בין רופא זה לרופא אחר דאי לא תימא הכי כי קאמרינן לקמן אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני אתמחי גברא ואתמחי קמיעא ואי דוקא מיד אותו רופא קאמרינן ואם איתא אתמחי קמיעא למה לי באתמחי גברא סגי אלא ודאי כל שרפא אחד שלשה פעמים נעשה מומחה מיד והיינו דאמרינן אתמחי גברא לכל קמיעות שיעשה ואתמח' קמיע מיד כל אדם ואף רש"י ז"ל פירש כן עלה דההיא ונהי דאמרינן לקמן בבעיא דרב פפא קמיעה ודאי לא אתמחי גברא אתמחי או לא אתמחי דמשמע שיש לחלק בין שעשאו רופא א' לרופא אחר דהא פשיטא לן בקמיע ודאי לא אתמחי ואפ"ה מספקא לן ואמרן דאפשר דגברא אתמחי התם היינו טעמא לפי שהקמיע לא הוחזק לשלשה פעמים אבל כל שהוחזק שלשה פעמים ברפאתו של קמיע אנו תולין ולא במזלו של רופא דנקיט האי כללא בידך בהמחאתו של קמיע אנו תולין לומר שהוא עשוי כתקנו ומרפא ובהמחאה דגברא אנו תולין במזל הרופא ולפיכך כל שרפא שלשה פעמים נעשה קמיע זה מומחה מיד כל רופא לפיכך נראין עקר של דברים כלשון אחר שכתב רש"י ז"ל א"נ שכתב שלשה קמיעות של שלש מיני חוליים לשלשה אנשים היינו אתמחי גברא בכל קמיעות שיעשה לעולם כלומר אפילו לשאר מיני חוליים מידי דהוה אנגח שור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל ואתמחי קמיע הוא שנעשה קמיע זו לשלשה אנשים לחולי זה בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר זה לשון רש"י ז"ל ולאו דוקא נקט שרפא בקמיע זה שלשה אנשים דהוא הדין אם רפא בו אדם אחד שלשה פעמים וכדמוכח בתר הכי דקתני איזו קמיע מומחה כל שרפא ושנה ושלש ומשמע אפי' לאדם אחד ומוקמינן ליה לאמחויי קמיע: אלא כיון דמומחה גברא אע"ג דלא מומחה קמיע פי' וכ"ש אתמחי קמיעא ולא אתמחי גברא אלא דמאי דהוי רבותא טפי נקט: ולא קתני בזמן שאינו מומחה דאלו הוה תני הכי הוה משמע דבעינן דאתמחי קמיעא ומשמע נמי דבעי' דמומח' גברא דהא קתני בסמוך איזהו קמיע ואוקימנא לה לאמחויי גברא

ע"ב אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זמני פי' אפילו לא רפא כל קמיע אלא אדם א' אתמחי גברא לכל קמיעותיו כיון שרפא שלשה בני אדם בשלשה קמעין חלוקין אבל עכשיו שכל קמיע רפא בו שלשה פעמים נעשו שלשה קמיעין אלו מומחין על ידי כל אדם והוא הדין דהוה משכח אתמחי גברא ואתמחי קמיעא כגון שרפא אדם לשלשה אנשים בשלשה קמיעין חלוקין ובקמיע האחד רפא בו אדם אחד שלשה פעמים או דלמא מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתביה אבל לעיל ברפא ושנה ושלש לא חיישינן לפי שכבר פירשתי שלעולם המחאתו של קמיע תלויה בהמחאתו בעשייתו כתקנו ולפיכך יותר יש לתלות ענין הרפואה בתקון הקמיע מבמזליה דהאי גברא אבל הכא דבהמחאת גברא עסקינן וכבר פירשתי דהמחאת גברא תלויה במזלו של רופא בההוא דאיכא לספוקי שמא מזל הרופא גרם לו או מזל החולה גורם ומ"מ לפי שטתו של רש"י ז"ל כל ה היכי דאתמחי גברא יוצאין לרשות הרבים בכל קמיע שיעשה אבל בתוס' אין סוברין כן שהן אומרים דלעולם לא אמרי' אתמחי גברא לכל קמיע אלא אתמחי גברא היינו שיעשה שלשה קמיעין מענין