ריטב”א על שבת מה

כלאים לגבי כהנים אע"ג דבגדי כהונה קשין הם ומהאי טעמא נמי קשין דאורייתא נהי דבהעלאה אסירי משום דכל בדאורייתא לא מפליגינן בין רך לקשה בהצעה מיהא שרו ומשום דהצעה ליתא אלא מדרבנן וכדאמרינן בסוף פ"ק דיום טוב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו הלכך כיון דהצעה לא אסירא אלא מדרבנן בקשין אפילו הן שוע טווי ונוז אע"ג דמיתסרי בהעלאה בהצעה שרו ומשום הכי מסקינן בפרק בא לו דמשום דבגדי כהונה קשין הן מותר להציען תחתיו אע"ג דבגדי כהונה כלאים דאורייתא הן ומשום ה"ט דכתיבנא דהצעה ליתא אלא מדרבנן מצינו קצת דברים שאע"פ שהן רכין התירו בהן הצעה כדאמרינן בגד שאבד בו כלאים אין עושין אותו מרדעת לחמור גזירה שמא יתפרנו על גבי בגדו ומשמע דוקא בגד שאבד בו כלאים אבל בגד שהוא כלאים דליכא למיחש להכי עושין אותו מרדעת לחמור ומכריכין וכן כרים וכסתות ומילי אחריני נמי חשיב התם במסכת כלאים שמותר להציען תחתיו משום דהצעה ליתא אלא מדרבנן דהתם לא שכיחא בהו כריכה: ואין מטמאה בנגעים. פי' משום דבגד כתיב בהו ולא מיקרי בגד אלא טווי וארוג והא דנקט נגעים הוא הדין דאין מטמא בשרצים וטמאי מת דבהנהו נמי בגד כתיב בהו אלא לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא כהנך דאין שתי וערב טמא בהן אלא אף בנגעים דשתי וערב מטמא בהן לא תטמא משום דלאו טווי הוא ויש מפרשים דבנגעים דוקא קאמר לפי שהוא ממיני צבעונים ואין בגד מטמא בנגעים אלא לבן כדאיתא בתורת כהנים

דף נח ע"א והא אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו. הא דלח שני לי' במתני' בחותם שבכסותו עסקינן משום דבעי לאוקמה בכל ענין אי נמי דלא מיקרי כבול סתמא אלא אותו שבצואר

במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה בחותם שבכסותו אמאי לא פירשו בתוספות דה"ק אי אמרת בשלמא בדעבד ליה איהו משום הכי יוצא בחותם שבצואר משום דלא חיישינן דלמא מפסיק ליה כדי שלא יכירו שהוא עבד דכולי האי לא עביד אבל בחותם שבכסותו לא יצא דנהי דלא מפסיק ליה אפילו הכי חיישינן דילמא מקפיל לכסותיה כדי שלא יראה החותם אלא אי אמרת דמיירי בדעבד ליה רביה אפילו הא נמי לא עביד משום אימת רבו ומשנינן דאה"נ ומיהו חיישי' דילמא מפסיק מאיליו וכדי שלא יחשדנו רבו שהוא נוטלו מקפיל ליה: כולהו רבנן לא ליקפו בסרבילי חתימי פרש"י ז"ל שהיו נושאין אותו חותם לסימן שהם כפופים לריש גלותא אבל הגאונים פירשו שהיה ריש גלותא נוטל מכס מהבגדים הנמכרין והיו עושין חותם בבגד לסימן שפרע המכס ואם ימצאו בגד שאינו חתום לשום אדם יטלוהו ממנו: לא אידי ואידי דעבד ליה רביה ולא קשיא כאן בשל מתכת כאן בשל טיט. מדאמרי' לא אידי ואידי דעבד ליה רביה ולא קשיא ולא אמרי' סתמא לא קשיא כאן בשל מתכת כאן בשל טיט משמע דאכתי קיימינן במאי דאמרי' מעיקרא דכל היכא דעבד איהו לנפשיה אפילו בשל טיט אסור אלא דמחדשי' הכא דעביד ליה רביה נמי בשל מתכת אסור ויש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שלא חלק בין טיט לשל מתכת ולא הזכיר עבד ליה רביה ועבד ליה איהו

הכא במאי עסיקי' דמחי וא"ת דכוותא בחותם שבכסותו כגון שהוא ארוג לישתרי י"ל אה"נ אלא נקטינהו האי כי אורחיה והאי כי אורחיה אי נמי בחותם שאין דרך לאורגו אפילו ארוג אסור משום גזירה: וכדרב הונא ב"ר יהושע דאמר ר"ה ב"ר יהושע כל שהוא ארוג לא גזרו אע"ג דמילתיה דרב הונא לענין חליצה מיתדמה לעיל אפי' הכי מדנקט כל שהוא ארוג משמע דהכי קאמר דבין לענין חליצה בין לענין דלמא מפסיק בארוג לא חיישי'

ע"ב כל דבר אשר יבוא באש וא"ת והא קרא בגיעולי כנענים כתי' ולא לענין טומאה וי"ל דאם אינו ענין לגעולי כנענים משום דבהא ליכא לשוויי הפרש בין משמיט קול לשאינו משמיע תנהו לענין טומאה ואסיפיה דקרא קאי דכתיב אך במי נדה יתחטא וא"ת אכתי התם תשמישי אדם הכא תשמישי בהמה י"ל דהכא נמי תשמישי אדם הוא דניחא ליה שישמעו קול ענבל כדי שלא תגנב: נטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן פרש"י ז"ל דהיינו דוקא לענין טומאה ישנה דלא פרחה מנייהו אבל לענין קבולי טומאה מכאן ולהבא לא דהא קתני רישא אין להם ענבל טהירין והיינו לענין קבולי טומאה מכאן ולהבא ולפי זה משמע דרבא דמותיב עליה דאביי ס"ל דאפילו טומאה ישנה פרחה מינייהו אע"ג דהדיוט יכול להחזירן ולא מיחוור מדתנן במסכת כלים ומייתי לה בפרק שלשה שאכלו מטה שאבדה או שנגנבה מקצתה או שחלקוה האחין השותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא. ומפרש רבא התם דדוקא מכאן ולהבא אבל למפרע לא משום דפרחה טומאה מינה ומשמע משום דאבדה הוא דפרח' טומאה מינה אבל לא אבדה לא וע"כ טעמא משום דהדיוט יכול להחזירה שהרי מקצתה אינה עושה מעין מלאכתם לפיכך פירשו בתו' דהא דקתני נטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן היינו אף לענין קבולי טומאה מכאן ולהבא דכי קתני רישא אין להן ענבל טהורין היינו שלא היתה להן מעולם שלא נגמרה מלאכתן אבל כל שהיה להן ענבל ונטל מהן עדיין תורת כלי עליהן אף לקבל טומאה מכאן ולהבא ואטומאה דמכאן ולהבא בלחוד קא מותיב רבא: מתיב רבא הזוג והענבל חבור. פרש"י ז"ל דדיינינן להו ככלי אחד שאם נטמא האחד חבירו נמי טמא ואם הזה על האחד טהרו שניהם וכיון דהוי חבור לענין זה שמע מינה כלי אחד הוו וכי נתפרדו הוי נמי ככלי שנטל מקצתו דאע"ג דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדרי' לא הוי כלי. וכי תימא הכי קאמר אע"ג דלא מיחבר כמאן דמחבר דמי כלומר דהאי חבורה דקאמר היינו לומר שאפי' בזמן שהן מפורדין חשבי' להו כמחוברין והתניא עליה דההיא מספורת של פרקים כו' כלומר וכי היכי דהאי חבור דהכא היינו בעודן מחוברין ולא כשהן מפורדין הכי נמי חבור דהא מתני' מיירי במחוברין כך פרש"י ז"ל. ולא נהיר דאפי' תמצא לומר דחבור דמתני' דהתם במחוברין מיירי אכתי מנלן דכי נפרדו פרחה טומאה מינייהו הא מצינן למימר דכיון דהדיוט יכול להחזירו עדיין טומאתן עליהן דהא לרבא נמי הכי אית לן למימר דאע"ג דקתני חבור אם נפרד ממנו הענבל לא פרחה מיניה טומאה הואיל ועושה מעין מלאכתו ראשונה

ועוד דמאי דכתב רש"י ז"ל דחבור דקתני במתני' בעודן מחוברין מיירי דומיא דחבור דברייתא משום דעלה תניא. לא היא דלאו עלה תניא שזו משנה במסכת פרה וזו ברייתא בתוספתא דכלים. לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דהכי קא מקשי היכי אמרת הואיל והדיוט יכול להחזירו כלומר הא לאו הכי לא מטמא והתנן הזוג והענבל חבור אלמא כשני כלים חשבי' להו אלא שמחמת חבורן הוא שכשנטמא האחד הוא כאלו נטמאו שניהם דככלי אחד הוא כאלו נטמאו שניהם דבכלי אחד ממש לא שייך למיתני חבור דפשיטא דכשנגעה טומאה במקצתו נטמא כולו ולא אשכחן ליה האי לישנא אלא בשני כלים או כעין שני כלים כגון מספורת של פרטין ואזמל של רהיטני שכל חלק בפני עצמו ראוי קצת למלאכתו ואי תימא האי חבור דקאמר היינו אפילו במפורדין ומשום דחשבי' ליה כאלו הוא מחובר לו אי אמרת הכי ודאי מתני' לא קשיא לך אלא מיהו מצינא לאקשויי לך מברייתא דקתני מספורת של פרקים ואזמל של רהיטני כיון שדרך אומני' להפרידן אפי' בעודן מחוברין חשבינן להו כמופרדין וכ"ש שבשעת פירודן אין לנו לעשותן כמחובר לקבל טומאה מכאן ולהבא מפני שההדיוט יכול להחזירן. ובדין הוא דהוה מצי פריך לי' מעיקרא מכך ברייתא אלא דמעיקרא מהדרי' למיפרך עליה ממתני' וכי חזי' דאפשר לדחויה הדרי' ופרכי' מברייתא

דף נ"ט ע"א ורבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק. כתבו בתוספות דאע"פ שלא ייחדו לכך מטמא והכי דייק לישנא דאמר הואיל וראוי. ועוד