ריטב”א על שבת מג

בשריתכן. וא"ת ולוקמא ברפויין וכדאמרינן במסקנא במחוללין תירץ ר"ת ז"ל דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דכרב יוסף ס"ל ולמסקנא נמי דאמרינן דאתיא אפילו כר' יצחק נפחא איכא למימר דהיא גופא קמ"ל דמעשה לתקן לאו מעשה הוא

היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה דה"ל פשוטי כלי עץ וא"ת והא איכא בית קבול מושב החותם י"ל בית קבול העשוי למלאת הוא: אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת. פרש"י ז"ל דכיון דלא גלי אדעתיה מעיקרא שהיא צריכה לכך משוי הוא ואסור. וה"ר יונה ז"ל פי' כדי שלא ישתמש בצדדי בהמה והכי מוכח בירושלמי למי וצריך ליזהר בשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשה

דף נג ע"א לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו. הכא משמע דכל לנוי בבהמה אסור וכדאמרינן לעיל גבי פרה ברצועה שבין קרניה שבין לרב בין לשמואל לנוי אסור. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוקה משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא משמע הא לאו הכי שרי משום נוי. וי"ל דנוי הרגיל בכל בחול אפילו בשבת שרי והיינו טעמא דזוג אבל רצועה שבין קרני פרה וזהורית שבין עיני הסוס אין הכל עושין כן בחול ומש"ה אסור

ע"ב ור' יאשיה מיקל. כתב הראב"ד ז"ל מדקאמר ר' יאשיה מקל ולא אמר מתיר משמע דהלכה ואין מורין כן ואחרים אומרים דאדרבה מדדרש רבא הלכה כר' יאשיה ש"מ הלכה ומורין כן דאי לאו הכי לא הוה דרש ליה וכדאמרינן בפ"ק דחולין כי מורי להו רב לתלמידייהו מורי להו כר"מ כי דרש להו בפירקא דרש להו כר' יהודה: ליבש אבל לא ליחלב פירש הר"ר יונה ז"ל משום דאין דרכן לצאת כן בחול מפני שבשעה שהחלב מתכנס בדדין הן חולבין אותן אבל בשבת כדי שלא יטפטף החלב ויאבד קושרין להם בגד בדדיהן הלכך הוי ליה משוי: שקושרין להם כנגד זכרותן. ולשון לבובים היינו שלא לקרב ומצינו תיבה משמשת דבר וחילופו כמו ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח

דף נד ע"א כבלא פי' ר"י ז"ל עד השוק כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה בורית בא' כבלין בשתים והכבלין בשוק מניחין אותן: איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה וא"ת ונימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר י"ל משום דאיכא דמפכי להו: הלכה כר' יהודה בן בתירא והאי דנקט ר' יהודה בן בתירא ולא נקיט ר' יוסי במתני' משום דבמקום דאין נוהגין כלל אלא כדי לייבש דלא שייך התם מי מפיס לר' יהודה בן בתירא שרי ולר' יוסי דמתני' אסור והא תנן ואדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך וא"ת ואפילו יהא אדם אסור למשוך היכי ניחא דהכא אינו מושך בעגלה ובקרון דבשבת עסקינן וליכא למימר דאסור להנהיג בכלאים אפילו לא ימשוך שום דבר דא"כ יהא אסור להוליך ולהזיז שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרי' בפ' בתרא דמכות המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין וי"ל דהכי קאמר אלימא כלאים באדם וכי קתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאי. א"נ י"ל דחשבי' משיכה מה ששניהם נושאים את החבלים ולהאי פירוקא אסור להנהיג שור וחמור הקשורין יחד בחבל

ע"ב הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה בכל שתא ושתא הקשה ר"ת ז"ל דאמרינן בבכורות בפרק בתרא אין מעשר בהמה נוהג אלא בפני הבית אבל לאחר חרבן אין מעשרין משום תקלה וא"כ מה שהיה מעשר ר' אלעזר בזמן הזה היה ומסתמא בן י"ג היה כשעשר וא"כ מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דע"כ לא היה בשעת החרבן לכל היותר כי אם בן י"ד או ט"ו שהרי רבן יוחנן בן זכאי משכה נשיאותו אחר החרבן שנה או שנתיים וכמה תקנות תקן אחר חרבן הבית כדתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ואח"כ היה רבן גמליאל שנתים או שלש קודם שמנו את רבי אלעזר בן עזריה כדאמרינן בפרק תפלת השחר אישתקד צעריה וכשהעמידוהו נשיא היה בן י"ח שנה כדאיתא התם וכיון שכן בשעת החרבן היה בן י"ג או ט"ו לכל היותר ומאי קאמר הכא בכל שתא ושתא י"ל דקודם גזירה הוה מעשר א"נ בקטנותו היה מעשר אפוטרופוס שלו

דף נה ע"א מזבח הנחושת מי הוה דשלמה גנזו כדכתיב כי קטון מהכיל את העולה ואת המנחה ואם תאמר והא כתיב בדברי הימים ויעש שלמה את מזבח הנחשת י"ל דדרשינן ליה כי הכי מזבח שאומר לפניו שירה בכלי נחושת: ושמואל אמר תמה זכות אבות ור' יוחנן אמר תחון זכות אבות היה אומר ר"י ז"ל דלא פליגי אלא זה לרשעים וזה לצדיקים ותדע לך דר' יוחנן גופיה דאמר הכא תחון זכות אבות אמר בסמוך דמימי חזקי' תמה זכות אבות אלא ודאי כדאמרן ועל זה אנו סומכין להעיר בכל שעה זכות אבות דקיימת ולעולם מזכירין אותה וכן הוא אומר כי רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך ור"ח ז"ל אומר שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה ואנו לשון ברית מזכירין ומפרש ז"ל דשמואל דאמר מימי יחזקאל הכי דייק מדכתיב למען בריתו את אברהם משמע למען בריתו ולא למען זכותם דברית אבות לעולם לא תמה כדכתיב ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם

פ"ו במה אשה

דף נז ע"א מתני' ולא תטבול בהם עד שתרפם. מפרשינן בגמרא דטעמא קא יהיב לאיסורא דחוטי צמר וחוטי פשתן דאינהו לא תכשיט נינהו דניחוש בהו דלמא שלפא ומחויא כדאיכא למיחש בטוטפת וסרביטין ואינך דמתני' אלא טעמייהו משום דדילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאייתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים וכתבו בתוס' דכי חיישי' בהני להכי דוקא בשלא קלעה בהן שערה אלא שקשרה שערה בהן אבל כשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בסוף פרק המצניע בגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה נמי חייבת משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי וכתבו עוד דמאי דאסרי' בכל הני דמתני' דילמא מתיא לה ארבע אמות ברה"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאי לא תימא הכי א"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דווקא דתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברשות הרבים וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר ואפילו ברשות הרבים. עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישינן להכי משום דדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עבדי הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי דפרקין דאמרינן התם תכשיטין למה אסורין א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות הן והיא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ארבע אמות ברשות הרבים והרי זה מפורש בדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר ר' חייא בשם ר' שמעון בר ר' חייא ואפי' שאמרו לא תצא ואם יצאתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בה לחצר ושיילינן עלה והאיש על ידי שאינו שוחץ מותר ומהדרי' נשמעי' מן הדא מעשה ברבן גמליאל ב"ר שירד לטייל בתוך חצירו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה א' האשה ואחד האיש ומשמע לכאורה מהא דתכשיטין אסורין אף לאיש ושלא כדברי ר"ת ז"ל ולפי זה תהיה סוגיא זו חולקת על אותה מימרא של ר' אבא שהזכרנו אלא שבא הרמב"ן ז"ל ולמד דאיכא למימר דלא פליגי' משום דהכא הכי קאמרינן דהא חומרא יתירא דעבדינן לומר אפי' דברים שלא נאסרו ברשות הרבים אלא משום שבות שיהו אסורין