ריטב”א על שבת ד

מתנייתא לית להו אוקמתא אלא בחדא מבעוד יום וחדא משחשיכה ואוקימנא ההיא דאסור משחשיכה וההיא דמותר מבעוד יום ולא משני' הכי לא הוה מפשט בעיא דרב ביבי כלל דמהתירו דהכא ליכא למפשט התירו דרב ביבי וכמו שכ' רש"י ז"ל בסמוך משום דהכא אלא שרינן מידי לא דממנעי' מקנסא ואלא הכא הוה אצטריך לן למישרי איסורא ממש הילכך אי משנינן הכי לא מפשטא בעיא דרב ביבי ואפילו הכי לא משנינן הכי ומשנינן איפכא ומיפשיט מינה דלא התירו דאי הכי לא התירו ואדרבא קנסינן לכתחלה כל שכן בדרב ביבי דלא שרינן איסורא וכיון דשבקינן פירוקא דלא מיפשיט מינה בעיא דרב ביבי ונקטינן פירוקא דמיפשיט מינה שמע מינה דס"ל לתלמודא דליכא לאוקומי איסורא מבעוד יום כיון דלא מצי למיתי אלא איסורא זוטא דהיינו הנחה בעלמא וכיון דהנך מתנייתא לית להו פירוקא כי נקטינן דלא ככרמלית דמיא אלא חדא מבעוד יום וחדא משחשיכה וההיא דאיסורא לא מצי לאוקמא מבעוד יום כדכתבינן אלא בחשיכה מיפשוט דרב ביבי לא התירו תיפשוט ומשום הכי אמרינן ואי בעית אימא לעולם לא תיפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד כלומר ודאי אי לית להו אוקמתא להנך מתנייתא אלא בחדא מבעוד יום וחדא משחשיכה קושטא קאמרת דתיפשוט דרב ביבי וכיון דלא משנינן מעיקרא איפכא סבירא לן לאוקומ' איסורא מבעוד יום וכדכתבינן וכיון שכן ע"כ איסורא במשחשיכה ותיפשוט בדרב ביבי דלא התירו מיהו ליתא דאית לן אוקמתא אחריתי בתוך מתניתא דלא תיפשוט מינה דרב ביבי מידי כנ"ל והוא יותר נכון בעיני ממה שראיתי בדברי הראשונים ז"ל

ואיבעית אימא דכ"ע לא קנסו שוגג אטו מזיד ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת כלומר דבאותה חצר בשוגג מותר ומינה דבמזיד אפילו לאותו חצר אסור דנהי דשרינן בדרב ביבי אפילו במזיד לרדותה דהוי דומיא דלאותה חצר דלא נתקיימ' מחשבתו שהיה מתכוין לאפות ולא גמר אפייתו הכא אפי' לאותה חצר אסור דממזיד גמור דהכא לא גמרינן למזיד דרב ביבי מן הטעם שכתבנו למעלה בשם רש"י ז"ל הילכך מסקנא דשמעתא דהוציא ידו בשוגג מותר להחזירה לאותה חצר ולחצר אחרת אסור הוציא ידו במזיד אפילו לאותה חצר אסור להחזירה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שבת אבל בתוספות רוצין לומר דמזיד דהכא ומזיד דרב ביבי שוין הן לגמרי וכי אמרינן מעיקרא לעולם לא תיפשוט וכאן בשוגג כאן במזיד הכי קאמרינן מתנייתא כאן בשוגג כאן במזיד מיתרצן ומשוגג ליכא למימר מידי כדברי רש"י ז"ל מזיד דאיכא למגמר אי סבירא לן בדרב ביבי לא התירו ומתוקמן מתנייתא כפשטייהו משחשיכה ואי סבירא לן דרב ביבי התירו מתוקמא מתנייתא מבעוד יום ומשום הכי כששהא משחשיכה במזיד אסור להחזירה לפי שאי אפשר לו לבוא לידי איסור תורה וכיון דאסיקנא דמזיד בדרב ביבי התירו נמצא פסקן של דברים דהוציא ידו מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי. במזיד אפילו לאותה חצר אסור. משחשיכה אפילו במזיד לאותה חצר שרי דחיישי' דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי אבל לחצר אחרת לעולם אסור דהא איכא תקנתא באותה חצר. ואין שטה זו נכונה בעיני דודאי מדלא משנינן מעיקרא כי ההוא אדרבה מכלל דליכ' לאוקומי איסורא מבעוד יום דאם איתא דכי אמרינן ואי בעית אימא לעולם לא תיפשוט הדרינן למימר דאיכא לאוקומי איסורא מבעוד יום לא הוה צריך לאוקמתא חדתא כי בעינן למימר לעולם לא תיפשוט אלא הוה יכילנא למימר לא תיפשוט דאיכא למימר כדאמרי' מעיקרא אדרבה מבעוד יום ויתבאר למבין עם מה שכתבתי למעלה אלא א"כ נאמר דבשוגג הוה דלא בעינן לאוקומי איסורא אמבעוד יום אבל במזיד אפשר לאוקומי איסור' אמבעוד יום

דף ד' וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך וא"ת והא אמרי' בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבה וי"ל התם כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו דאמר לו מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטוא אפילו איסור קל כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור. אי נמי י"ל דדוקא היכא דפשע קאמרינן וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא אבל היכא דלא פשע לא והיינו דתנן בהשולח דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כדי שיקיים פריה ורביה כופין אותו ועושה אותו בן חורין ואע"ג דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה והיינו בריש תמיד נשחט דאתי עשה מפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהני בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כדי שיקריב פסחו. והא דאמרינן בפרק השולח גבי חצי' שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכופין את רבה לעשות אותה בת חורין התם היינו טעמא לפי שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודמו גברי לאנוסים ולא לפושעים ועוד דמצוה דרבים שאני כדאמרינן בדרבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרי' התם מצוה דרבים שאני

והא בעינא עקירה והנחה מעל גבי מקום גבוה ארבעה פי' גמרא גמירי לה הכי

למימרא דפשיטא ליה לרבא דבקלוטה כמי שהונחה פליגי וא"ת מאי קושיא לעולם מבעא בעי לה ומדנקט רבי עקיבא דלא מסתפקא מתניתין מינייהו ושביק רבנן דאפשר דמסתפקא מתניתין מנייהו יש לומר דאם איתא דמספקא ליה איכא לספוקי נמי דאפילו כרבי עקיבא לא אתיא דדילמא לכ"ע לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ור' עקיבא לא מחייב אלא בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ובדיוטא אחת דבכה"ג הוא דאיכא למילף זורק ממושיט כדאיתא לקמן בפרק הזורק הא בשתי דיוטות אי נמי במרשות היחיד לרשות הרבים אי נמי מרשות הרבים לרשות היחיד דליכא למילף ממושיט אימא לך דאפילו לרבי עקיב' בעי הנחה על גבי מקום ארבעה ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ואע"ג דרבא כי מוקים פלוגתייהו במילף זורק ממושיט שסיים מילתיה ואמר אבל למטה מעשרה דברי הכל מחייב מהאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה רבא לא בדוקא אמר לה אלא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר נמי איפכא אלא דרבה חש לפרש כל הבעיות ומשום הכי קא מקשינן למימר דפשיטא ליה לרבא דאם איתא דמבעיא ליה כי היכי דאפשר דמסתפקא מתניתין מדרבנן אפשר נמי דמסתפקא מדרבי עקיבא וא"א דרבי עקיבא היא קאמר אפשר נמי דרבנן היא ומאי חדא דנקט ר"ע טפי מרבנן אלא ודאי פשיטא ליה

ע"ב ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן פרש"י ז"ל דדייק ליה מדלא קתני ר' עקיבא מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה ולא נהיר דדילמא לא מחייב שתים משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר רב יהודה מחייב היה רבי שתים אע"ג דקתני סתמא ר' עקיבא מחייב ולר' עקיבא נמי איכא למימר דמאי מחייב מחייב שתים לכך פי' בתוס' דהא דפרכי' הא עקירה בעינן משום דאיכא למילף ממשכן שהיו נוטלין ממושבותם דמסתמא היה בהם ארבע על ארבע ונותנים לעושי המלאכה: אלא אמר רב יוסף הא מני רבי היא הקשו בתוס' ז"ל למה הוצרכו רבה ורב יוסף לאוקמי מתני' כתנאי והא סבירי להו בפרק בתרא דעירובין דמחשבתו משויא ליה מקום דאמרינן התם אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת ופרכינן והא בעינן מקום ארבעה וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבה זרק בפי הכלב או בפי הכבשן כו' תי' ר"ת דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא ליה אנא בענין זה כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי הכלב או בפי הכבשן שרוצה שיאכלו הכלב או שישרף בכבשן אבל