ריטב”א על שבת לו

דר' יהושע בן לוי כר"ש ס"ל. וא"ת ורב יוסף היכי שרי הכא בדנפט' דילמא כר' שמעון ס"ל והא איהו דאמר בפרק נוטל במילתיה דרבא דהוה מנח סכינא אבר יונה חריפא שמעתתא דדרדקי אתמר רבנן בשוכח לכתחילה מי אמור י"ל לדבריו דרבא דאמר דלמאן דאית ליה מוקצה לא שרי בהכי אכל לדידיה אין הכי נמי דלא צריך כלל

ע"ב מי לא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר. כלומר דאע"ג דדרך תכשיט אסור לנושאן בחצר שמא יצא בהן לרשות הרבים ונמצא שאין ראויין בחצר לתשמישן ואפי' הם לטלטול גרידא שרי משום דתורת כלי עליהן כיון דחזו למידי סגי דנפטא נמי כיון שתורת כלי עליו אע"פ שאינו ראוי לתשמיש מפני מיאוס שבו כיון דחזי לכסויי ביה מאני סגי ורמינהו רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן ואם תאמר והיכי מוכחינן מהא דאית ליה לרבי שמעון מוקצה דהא אוקימנא לה בפרק אין צדין כשנפל בו מום מערב יום טוב וטעמיה דרבי שמעון משום שאין רואין מומין ביום טוב וסיגין דהתם משמע דלית ליה אוקמתא אלא בהכי י"ל אין הכי נמי מיהו מדלא קתני רבי שמעון אסור וקתני אין זה מן המוכן משמע לן הכא דאפילו עבר וביקרו אינו מבוקר משום דאתקצאי מחמת איסורא דאין רואין מומין ביום טוב דאע"ג דלא אסיר אלא מדרבנן ולעיל אמרי' שאני אומר טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן התם היינו טעמא לפי שכל אדם יכול לתקנו מה שאין כן בבכור דלא סגי ליה אלא בחכם. מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא וא"ת והא אוקימנא לה בפרק אין צדין בשנפל בו מום מערב יום טוב י"ל אין הכי נמי משום שריותא דרבי יהודה דהתם דלא שרי אלא בכה"ג אבל רבי שמעין ודאי בכלהו גווני אסר ומשום הכי נקיט הכא כולהו טעמי' דאיסורא: כל היכא דקא מכוין איכא איסורא דאוריתא וא"ת והא במכבה את הנר לרבי שמעון ליכא איסורא דאורייתא דהא אמרי' כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וליכא כבוי הצריך לגופו אלא פתילה שצריך להבהבה א"נ מכנה לעשות פחם י"ל הכי קאמר כיון דכבוי מלאכה דאוריתא הוא והרואה אין יודע אם פתילה זו צריך להבהבה אם לאו גזר ר' שמעון משא"כ בחריץ דליכא לספוקי במלאכה דאוריתא דחופר כלאחר יד הוא

דף מ"ז ע"א לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה. פירש"י ז"ל באפר' שאינו ראוי ומשכחת לה אי כשהוסק בשבת ואסור משום נולד אי כשהוסק מערב שבת ובאפר של לבונה שהוא דק כל כך אפשר דלא חזי למידי אע"פ שאפר כירה שהוסק מבערב אמרינן בפ"ק דביצה דמוכן הוא ולמסקנא אמרי' כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קטמיה כלומר לאו באפר שאינו ראוי עסיקינן וכדהוה סליק אדעתין מעיקרא אלא באפר הראוי וקמ"ל דאע"ג דאיכא עליה שברי עצים שאינם ראויין מותר לטלטל המרחשת מפני שנעשית בסיס אף לדבר המותר דהיינו אפרה וא"ת אי הכי אדפרכינן עלה מברייתא דושוין שאם יש בה שברי פתילה לסייעיה ממתני' דנוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה מפני שמלאים פירות ונעשית בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר ובכנונא נמי נעשית בסיס לאפר שהוא מותר ולשברי עצים שהן אסורין ואיכא למימר דקס"ד דכי שרינן הני מילי היכא שהתר שבה חשיב כפירות ואיסורא לא חשיב כאבן אבל היכא כי הדדי נינהו באפר ובעצים לא כי היכי דאסרי' בשברי פתילה אע"פ שיש שמן בנר ולא שרי' מפני השמן

ומיהו קשיא דאי הכי שהתירא דכנונה משום קיטמא הוא שהוא דבר המותר ואלו בפרק שני דביצה אמרי' גבי מזמנין את הנכרי בשבת רב אחא בר יעקב אמר בשבת נמי לא גזירה משום שיורי כוסות ואקשי' וליטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא כי הוי' בי רב נמי הוה מטלטלי' כנונא אגב קיטמא ומאי קושי' שני כנונא דאית ביה דבר האיסור ודבר המותר אבל ההיא דשיורי כוסות אין בכוס אלא דבר האיסור לפיכך פירשה הרמב"ן ז"ל דבמסקנא דשמעתין באפר שאינו ראוי נמי מתוקמה והכי קאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמיה שאע"פ שאפר אינו ראוי איכא נמי בתוך הכנונא ד"א שאינו ראוי לטלטל כגון שברי עצים אפ"ה כיון שהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה משום דהני מילי טפלים הם לכלי ובטלין אגבו ולא מקרייא מחתה לדידהו בסיס לדבר האיסור והיינו נמי ההוא דשיורי כוסות דיום טוב ופרכי' עלה מברייתא דושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה ואמאי נימא נמי דלבטלי שברי פתילה אגב נר ומפרקי' בגלילא שנו כלומר שהיו שם שברי פתילה חשובים ומשום הכי לא בטלו ופרש"י ז"ל לפי שאין בגדים מצויין להם דהא אמרינן בפרק הגוזל בתרא מקבלין מהן דבר מיעט כגון כלי פשתן בגליל אלא עיקר הדבר מפני שהפשתן יפה ואין פתילה שבסתם עושה פחם וראויה להדליק בה

קורטין בי רבי מי חשיבי מהא שמעי' דמוקצה דעשירים מוקצה הוא לעניים ואפי' העניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר דאם איתא דלעניים שרי אף העשיר יטלטלה משום דחזי לעניים דהא תנן בפרק מפנין מפנין תרומה טהורה ואמרי' עלה בגמרא פשיטא ומפרקי' לא צריכה לתרומה בר ישראל מהו דתימא כיון דלא חזייא ליה אסור קא משמע לן כיון דחזיא לכהן שפיר דמי והכי נמי משמע לעיל דמוקצה לאחר נמי מוקצה הוא דאמרי' גבי מפירין ונשאלין לנדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקיק לה בעל וחכם אלמא מפני שנאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה מיהו כתב הרשב"א ז"ל דכה דוקא באכילה היא דאסור אבל בטלטול שרי כיון דחזי לאחריני כדשרינן לישראל לטלטל תרומה אע"ג דאסירא לדידיה משום דחזייא לכהן ולא דמי לקורטין דבי רב דאסירי אפילו בטלטול דהתם כיון דגריעי לדידהו לא מסקי אדעתייהו למתבינהו לעניים אבל הכא דאפילו לדידיה נמי חזי ליה אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה וחזי לאחריני לא מקצה ליה לגמרי. אלו דבריו ז"ל. ולא נראה לי דאדרבה כל שכן הכא שאסור לכל משום דכיון שאסרה עליה ככר זה אינה רשאה ליתנו במתנה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין בין המודר ככרי אסור עלך ונתנו לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסרה עליה מכלל דאי אסרה עליה אינו רשאי ליתנו במתנה ואע"פ שאחר יכול ליטלו על כרחה דמשום דשויתיה עליה עפרה בעלמא וכמו שכתבתי בפרק בתרא דנדרים אפילו הכי לאו להכי קאי ואקציתיה אנפשה לגמרי כנ"ל: בגדי עניים לעניים לאו למימרא דשלש על שלש לעשירים לא מטמא דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת בפרק כ"ט דמסכת כלים והיינו לעשירים דאלו לעניים תנן התם בפרק כ"ח בגדי עניים אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאין טומאת מת בשלש על שלש אלא לומר לך שאין טומאת טמא מדרס בפחות משלשה לעשירים אלא לעניים מתוך דחזי להו למדרס בייחוד תליא מילתא ואין עשירים מייחדים פחות משלשה על שלשה ליש בה ואפילו ייחדו בטלה דעתו אצל העשירים דעלמא אבל לשאר טמאות כל שהוא שלש על שלש טמא תדע דהא בפרקין דבמה מדליקין לא פלגי' בין עניים לעשירים בין בקרא בין בשמעתא כולהו ואי קשיא לך אי הכי לייתי הא מתני' איכא למימר דכיון דלא מפרש בהדא משנה ניחא ליה לאייתויי ברייתא דמתני' בהדיא: הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו המחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת וא"ת ומאי קושיא והא ודאי רב ושמואל דמחייבין חטאת בשתקע מיירי דאי לא מאי טעמייהו דהא אפי' לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג לא מחייבי אלא בשתקע אלא ודאי אינהו נמי בשתקע דוקא מחייבו וכיון שכן מאי מקשה רב יהודה מרב ושמואל לר' אבא ולרב הונא דמיירי ברפוי וכדאמרינן בסמוך