ריטב”א על שבת לג

בשהתריפו ופרכינן התם והאי חבית היכי דמיא אי פומא לבר היא גופא תיחוץ והא אין כלי חרס מטמא מגבו אלמא כל שאינו מקבל טומאה אע"פ שעתיד לינטל חוצץ דהא חבית מסתמא עבידה לינטל. ואחרים מחלקין ואומרים דכל שהוא סותם כל הנקב אפילו בשעתיד לינטל חוצץ אבל כשאינו סותם אלא מקצת הנקב כל שעתיד לינטל אינו ממעט והכא דתנינן מצלת ואינה מצלת בנשמטת ואינה נשמטת כגון שאינו סותם כל הנקב ומשום הכי בזמן שהיא נשמטת אע"פ שאין המוכני מקבל טומאה אינה מצלת אבל בזמן שאינה נשמטת אע"פ שאינה סותמת כל הנקב ממעטת ומצלת ומיהו דווקא בשאין הטומא' כנגד מה שנשאר מן הנקב פתוח אבל כל שהטומאה כנגד הפתוח כל מה שבשדה טמא הכי איתא במסכת אהלות וכבר הארכתי בדברים הללו בפרק לא יחפור בס"ד

ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ע"כ מיירי בשהונחו שם לדעת דאי בשוכח הא קיי"ל לצורך גופו אם אפשר לנער מנער דודאי לא מטלטלין ועודן עליו ולצורך מקומו נמי מטלטלין עודן עליו ואי בשוכח היכי פסיק ותני ואין גוררין אותה אלא ודאי במניח וכיון שכן איכא למימר דמדיוקא דברייתא משמע בהדיא בזמן שאינה נשמטת גוררין אותה אף ע"פ שיש עליה מעות ואמאי כיון שבמניח עסקינן הויא לה מוכני בסים לדבר הרשות. תירצו בשם הרב רבינו אפרים ז"ל דהכא במאי עסקינן כגון שיש בשדה כלים הראויין או אוכלין ומשקין הלכך בזמן שאינה נשמטת הויא לה שדה ומוכני כלי אחד שנעשה בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר ובכי האי גוונא שרי כדשרינן בפרק נוטל כלכלה מלאה פירות אעפ"י שהאבן בתוכה אבל בזמן שהיא נשמטת הוה ליה מוכני כלי בפני עצמו שנעשה בסיס לדבר האיסור בלבד. ובתוס' תירצו דבזמן שאינה נשמטת הואיל ושדה ומוכני כלי אחד נעשה בסיס מוכני טפל לשדה ואין בסיסותו של מוכני עושה את כולו לדבר האיסור. ולפי דבריהם ז"ל מי שהניח דבר שאינו ניטל מערב שבת כידות הכלים לא הוו הנהו כלים בסים לדבר האיסור ומותר לטלטלן בנעור' לצורך גופן או בטלטול גמור לצורך מקומן כדין השוכח:

ההיא ר' שמעון היא. ורב כר' יהודה ס"ל ומשום הכי אמר והוא שלא היו עליהן בין השמשות וא"ת למאי אצטריך לאוקומה כר' יהודה לוקמה אפי' כר' שמעון דהא אין אדם עומד ומצפה שינטלו מעות מאליהן מהמטה דהוה ליה ככוס וקערה ועשישית דאפילו ר' שמעון מודה דהא ודאי הא דדייקינן מהכא הא אין עליה מעות שריא דוקא בעומד ומצפה דאי לא ליכא מאן דשרי אלא ודאי ביושב ומצפה עסקינן לפי שהמוכני עשוי להטלטל ואפי' בשבת בזמן שהיו עליה בין השמשות מתוך שטלטולו מצוי יושב ומצפה שמא יטלטלוהו תינוקות או נכרים ויסלקו המעות ממנו מה שאין כן במטה שכיון שאינה עשויה לטלטל ליכא למימר בה הכי אדם יושב ומצפה ואפילו ר' שמעון מודה. יש לי לומר דמשמע ליה לעילא דמאי דאמרי' והוא שלא היו עליה מעות בין השמשות אפילו ביושב ומצפה עסקינן דאי לא פשיטא דאפילו ר' שמעון מודה בה. ומדאמרינן ורב כר' יהודה ס"ל משמע דלא קיימא לן כוותיה ונראה שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מן ההלכות משום דאנן כרבי שמעון קיימא לן אבל בפסקי הרא"ש ז"ל ראיתי בשם ר"ת ז"ל דמטה שייחדה והניח עליה מעות אפילו ר' שמעון מודה שאסור לטלטלה דאי לא תימא הכי היכי אסר ליה רב והא דאמרינן לקמן בפרק מפנין דרב אמוקצה דטלטול כר' שמעון ס"ל אלא ודאי אפילו ר' שמעון מודה בה משום דכיון שייחדה והניח עליה מעות קפיד עליה ומייחד לה מקום מידי דהוה מסיכי זיארי ומזורי דאמרינן בפרק כל הכלים דהכל מודים כיון דקפיד עלייהו לייחד להו מקום. ולפי זה נראה לי דכי אמרי' ורב כר' יהודה ס"ל היינו בענין מאי דאמרינן והוא שלא היו עליה בין השמשות דאע"ג דאמרינן רב במוקצה כרבי שמעון סבור היינו לומר דבכל מה דסבירא ליה לר' שמעון דאינה מקצה רב נמי לענין טלטול פליג עליה דלר' שמעון נהי דהוי מוקצה לא אמרינן דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולהו יומא ורב בהא פליג עליה דס"ל דהוי מוקצה ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ולפי זה קיימא לן כרב דמטה שייחדה והניח עליה מעות בחול אסור לטלטלה בשבת. ולדידי קשיא לי דהא איתא נר של חרס ישן לר' שמעון נמי ליתסר דהא נר של חרס כייחדו דמי וכדכתיבנא לעיל ונר ישן הוה ליה ייחדו והניח בו ואפילו הכי פליג ר' שמעון והא ודאי קשיא וליכא למחיא אלא א"כ תאמר דנר של חרס ישן דפליג עליה ר' שמעון בשלא ייחדו להדלקה הוא ואינו במשמע לפיכך נראה לי דמטה שייחדה והניח בה לר' שמעון שרי לטלטלה וכי תימא אם כן היכי אסר לה רב דהא במוקצה דטלטול כר' שמעון ס"ל וכדאיתא בפרק מפנין לאו קושיא היא דההיא גבי בשר חי איתמר דאמר רב הונא מותר לטלטלו ואקשינן התם דהא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב כרבי יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה דטלטול סבר לה כר' שמעון והכי פירושא דרב סבר ליה שכשאדם מקצה דעתו מדבר העומד לאכילה אין אדם מקצה דעתו ממנה אלא מאכילה מפני שהוא עומד לכך אבל אין דעתו שיהא מוקצה לו אפילו מטלטול אבל בדבר שאינו עומד לאכילה אלא לטלטול כמטה שייחדה למעות רב כר' יהודה ס"ל שכיון שאינה ראויה אלא לטלטול עיקר הקצאתה אינו אלא מטלטול לפיכך כי אמר רב והניח בה דאסור לטלטלה משום דס"ל כר' יהודה הוא דאמר הכי הלכך לא קיימא לן כוותיה כנ"ל אחר כך מצאתי לראשונים ז"ל כן בפרק מפנין

דף מה ע"א הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה סבירא לי' וא"ת ולמה לן להוכיחי מדוכתא אחרינא דרב הר' יהודה ס"ל משמעתא גופא דרב שמעי' ליה בהדיא מדקאמר ייחדה והניח עליה מעות אסור לטלטלה יש לי לומר לדברי ר"ת ז"ל לא קשיא דההיא כר' שמעון אתיא ולדברי הרב אלפסי ז"ל לא קשיא משום דאיכא למימר דר' שמעון נמי מודה ואי מדאמר והוא שלא היו עליה כל בין השמשות אנן הוא דסיימי' במילתי' דרב הכי דס"ל בעלמא כר' יהודה ס"ל והיינו לישנא דתלמודא דאמר ההיא ר' שמעון ורב כר' יהודה ס"ל ולא אמר ורב אמר כר' יהודה כדאמרי' בשאר דוכתי משום דרב לא אמר הכי בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן אליביה משום דקים לן בעלמא דכר' יהודה סבירא ליה: מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא. מאי דקא מיבעיא בנר חנוכה טפי מנר שבת משום דלצורך אכילה לא היו מקפידין

כי ל"ל לר"ש מוקצה היכא דלא דחייה בידים הא דחייה בידים א"ל מוקצה. וא"ת והא נר דדחייה בידים ואפי' הכי אמר רבי שמעון דכבה מותר לטלטלו לא קושיא היא דאנן הכי קאמרינן היכא דדחייה בידים עומד בדחויו כחטים שזרען בקרקע אית ליה מוקצה לרבי שמעון משא"כ בנר דכיון שכבה נתבטל דחויו

א"ל [אין] מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק פי' אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי אלא שמן שבנר אבל בדבר שאינו ראוי ודאי אית ליה דהא מודה ר"ש בגרוגרות וצימוקים ולקמן בסמוך נמי דאמרי' אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד הכי אמרי' דאין מוקצה לר' שמעון בדבר שלא הוקצה למצותו ואינו מוקצה אלא מחמת שהקצהו מדעתו אלא בגרוגרות וצימוקין בלבד

אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק. לאו שמן שבנר ממש קאמרי' דההוא בלאו מוקצה מיתסר שהרי מסתפק ממנו חייב משום משנה כדאיתא בפ"ב דיו"ט אלא מן השמן המטפטף בעוד שהוא דולק קאמרי' דמיתסר משום דהוקצה למצותו דהיינו כל זמן שהנר דולק שאע"פ שזה פירש ממנו עדיין הוא בדיחויו כל זמן מצותו ומשום הכי מדמי ליה לחטים שזרען בקרקע שעומדין עדיין בדיחויין: הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו קס"ד דתרתי בעינן כעין נר שבת שהוקצה