ריטב”א על שבת לב

ר' יהודה חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת לאו יחוד לאו קושיא היא כלל דנהי דייחוד נר גרידא אי מיתסר הוי רבותא טפי מנר שנשתמש בו בלא יחוד אפילו הכי למסקנא דבעי ייחדו והניח בו לא הוי רבותא טפי בלא יחדו והדליק בו בחול לטפי מהדליקו בו בשבת בלא ייחוד ועוד דנר של חרס ישן דמיתסר מחמת מיאוס אי בייחוד בעלמא מיתסר דנימא דבייחוד גרידא אמאיס מהשתא פשיטא לן דהוי רבותא טפי מהיכא שנשתמש בו בלא ייחוד דהא האי ממאיס לגמרי אבל בנר של מתכת איפכא הוי דאיכא למימר דכיון דלא מאיס אי הדליקו בו בשבת באקראי בעלמא שרי אבל כל שייחדוהו למלאכת הדלקה והדליקו בו בחול אסור שכבר סילק דעתו ממנו מכל תשמיש היתר. זה נ"ל לפי דרכו של רש"י ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דמרישא דייק דטעמא דרב הונא למאי דסלקא דעתין מעיקרא היינו במעשה ומשום הכי מטה שייחדה למעות כיון שהוא מקצה דעתו ממנו מכל תשמיש אחר אסור לטלטלה דבטלה מתורת כלי לכל דבר המותר וגריעא טפי מכלי שמלאכתו לאיסור דההוא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו לפי שלא ייחד אותו אלא למלאכת איסור בלבד אלא שעיקר מלאכתו בכך אבל הכא כשייחדה עסקינן מאין דעתו שישתמש בה כלי אחר כלל ומש"ה אסור לטלטלה לגמרי וה והיינו דפרכי' מנר של חרס דאם איתא דיחוד כמעשה הרי בתחילת עשייתו של נר נתייחדה להדלקה וסלק דעתו ממנו מכל תשמיש אחר דהא כיון דאשתמש בו לא חזי לתשמיש אחר דמאיס מכי ייחדי נמי ממאיס למאי דסלקא דעתין דייחוד כמעשה ואפילו הכי תנן דמטלטלין נר חדש אלמא אין ייחוד כמעשה ומסקי' דאין הכי נמי דבייחוד לחודיה לא מיתסר אלא בייחוד ומעשה ולא יקשה לן הכי דמתניתין דכל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת דמשמע הא הדליקו בו בחול שרי אע"ג דאיכא ייחוד ומעשה לאו קושיא היא משום דנהי דשל חרס ודאי מיקרי ייחוד ומשום הכי פרכינן מיניה מעיקרא התם היינו טעמא לפי שאין נר של חרס משמע אלא הדלקה בלבד משום מיאוסו סתמא ה"ל כמטה שייחדה למעות משא"כ בנר של מתכת שהוא משמש כמה דברים עם מלאכתו

אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר' יהודה אמר רב מטה שייחדה למעות כו' אע"ג דהאי מימרא משמיה דרב הונא אמרינן לה הכי קאמר דאי רב הונא אמר מידי בהאי מילתא כי הא דרב יהודה משמיה דרב אמרה דרב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא איהו ורב יהודה שמיע להו מיני' דרב ואחדא שטתה אזלי הרשב"א ז"ל:

יש עליה מעות אסור לטלטלה. דוקא במניח לדעת דאי שלא לדעת אפילו יש עליה מעות והיו עליה כל בין השמשות מותר לנוערה כדאמרינן לקמן בפרק נוטל במעות שעל גבי הכר ובאבן שעל פי החבית וכל שאי אפשר לנער מטלטלין ועודן עליו אלא ודאי במניח לדעת עסקינן. י"ל דמשכחת לה בקטן המניח בשבת לדעת אביו או כותי לדעת ישראל:

מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה. מתני' בפרק י"ב דמסכת כלים ולעיל מינה תנן השדה ב"ש אומרים נמדדת מבפנים וב"ה [אומ'] נמדדת מבחוץ ובתר הכי תני מוכני שלה כלומר דשדה דתנא לעיל מינה. ושדה זו פירש"י ז"ל דהיינו עגלה של עץ המוקפות מחיצות שהיא עשויה למרכב אנשים ונשים ומוכני שלה היינו אופן שהיא מתגלגלת על ידה וקאמר דבזמן שהיא נשמטת אין חבור לה כלומר שאם השדה מקבלת טומאה כגון שאינה מחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש ונטמאת השדה לא נטמא המוכני עמה ואם נגעה טומאה במוכני לא נטמאת השדה ואי שדה זו לאו בת קבלת טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה משום האי טעמא נמי אינה מצלת עמה באהל המת לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה והקשו עליו דאי מוכני אופן הוא אינו ראוי להניח עליו מעות ועוד איך הוא מקבל טומאה והרי אותו אופן אין לו בית קבול ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה ועוד הקשו בתוספות שאם שדה זו עשוייה למרכבת אנשים ונשים אפילו מחזקת ארבעים סאה בלח בת קבולי טומא מדרס היא דכי בעינן מטלטל מנא וריקן דומיא דשק דוקא אשאר טומאות אבל בטומאת מדרס לא וראיה לדבר מדאמרי' במסכת בכורות בפרק אלו מומין ושאין לה תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא בתמיה והא דומיא דשק בעינן שמטלטל מלא וריקן ומשני בהך דחזו למדרסאות אלמא במידי דחזי למדרס לא בעי' דומיא דשק דהא אמרינן התם דאפילו פשוטיהן מקבלין טומאה ומאי דבעי בית קבול ומאי דבעינן נמי שיהא מטלטל מלא וריקן תרוייהו משק ילפי להו כיון דחזי התם בהדיא דבמידי דחזי למדרס לא בעינן בית קבול והכי נמי לא בעינן שיהא מטלטל מלא וריקן וכי הדדי נינהו והיינו דהתם כי פרכי' והא דומיא דשק בעי' לומר דבעי' קביל אדכר ביה שמטלטל מלא וריקן ומשום דמאי דבעי' בכלי עץ בית קבול ומטלטל מלא וריקן כולהו מחד טעמא נינהו. ואע"ג דאמרינן לקמן בפרק אמר ר' עקיבא שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה מדרס מלמעלה טמאה טומאת מת כלומר אבל מדרס לא לפי שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו והבאה במדה טהורה מכלום. הך סיפא לא קאי אלא אפתחא מלמעלה באינה טומאת מדרס אבל כל שיש לה טומאת מדרס אפילו במדה דהיינו שהיא מחזקת ארבעים סאה בלח טמאה וכיון דהך שדה בת קבולי טומאת מדרס היא היכי מצלת באהל המת והא מוכח לקמן בפ' ר"ע דכל שהיא מקבלת שם טומאה אינה מצלת ועוד דטומאת מת נמי מטמאה דהא תנן בפ' בא סימן דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת. אלא עיקרן של דברים כדברי ר"ח ז"ל דפירש דמוכני היינו כן מלשון את הכיור ואת כנו וכתי' ואת המכונות ותרגם יונתן ואת בסיסיא ומיירי כגון שכן זה יש לו בית קבול וכדי שהשדה תעמוד מהודקת על גביו עושים באמצע עץ שנכנס בגת שעושין לשדה ששוליה

נמצא עכשיו שמוכני זה כלי קבול הוא וראוי לקבל טומאה ולהניח עליו מעות. ודקתני ואינה מצלת עמה באהל המת מיירי כגון שהיתה שדה זו בבית שהמת בתוכה וכל ששדה זו באה במדה שאינה מקבלת טומאה לפי שאינה עשוייה למרכב מצלת על כל הכלים שבתוכה מפני שהיא מכוסה כדאמרינן בנזיר הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה טמא והיינו טעמא לפי שבקרון וספינה כיון שאינן מכוסין חיישינן שמא יוציא ראשו נחוץ אבל בשדה תיבה ומגדל שהן מכוסין ליכא למיחש להכי. ומשום הכי קתני דמוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת עמה באהל המת כלומר אינה מסייעת השדה שתציל על מה שבתוכה משום דכיון שהיא נשמטת הרי היא כאלו אינה סותמת הנקב ונקב שבשדה יש בו פותח טפח ומשום הכי אפילו מוכני זה לאו בר קבולי טומאה אינה מצלת. ואחרים אומרים דהיינו טעמא דאינה מצלת משום דכיון שהיא נשמטת הוה ליה כלי בפני עצמו ואע"פ שאין השדה מקבלת טומאה האי מוכני מקבל טומאה וכיון שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל אי האי מוכני לאו בר קבולי טומאה הוא אע"פ שהיא נשמטת מצלת שאע"פ שעומד מוכני זה לינטל משם אפי' הכי בזמן שהוא סותם את הנקב סתימה מעליא הויא. ומוכחי לה מדאמרינן בפרק בני העיר ההוא פיתחא דהוה פתוח לה פיתחא לההיא אנדרונ' דהוה מחתי ביה מיתא בעו כהני למיזל לצלויי התם אתו אמרו ליה לרבא אמר להו זילו דלו לתיבותא ולינחוה התם והוה ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה אלמא כל שאינו מקבל טומאה אעפ"י שעומד לינטל חוצץ. והא ודאי לאו ראייה היא דאיכא למימר דכיון שהוא כלי העשוי לנחת כבדו קובעו ואינו מצוי שיטלו אותו משם. תו מוכחי ליה מדאמרינן בפרק לא יחפור גבי הא דקתני התם קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאלו ינענעו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני הטומאה חוצצין ומוקמינן התם האי תבן בתיבנא סריא וגרוגרות