ריטב”א על שבת כה

שכן למה לן למפשט איסור' דהטמנה ממעשה שעשו אנשי טבריא מתני' היא. וי"ל דאין הכי נמי ורב חסד' הכי קאמר מקמי דאסרו להו רבנן לאנשי טברייא אף על פי שנאסרו להטמין לא היו שומעין להם והיו מטמינין ואוכלין אבל לאחר שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה שכיון שאסרו להם נזהרו בכך. ומיהא שמעינן שמטמין בדבר המוסיף התבשיל אסור אפילו בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימותו בשעה ראשונה אין לנו ומדברי רש"י ז"ל שסילון זה של צונן היה נשפך כולה לתוך אמה של חמין ואם איתא דהכי הוא מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלין לתוך החמין י"ל דאסור כי האי גוונא הטמנה קרינן לה בשמעתין. אבל בתוס' אמר רב דבר המעורב לא שייך הטמנה אלא סילון זה היה עובר בתוך האמה ופיהו יוצא לחוץ ומימיו יוצאין ונשפכין לגומא שבקרקע שלא היו רוחצין בחמי טברייא עצמן מפני שריחן רע וכי האי גוונא הוא דדמי להטמנה

אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. והוה ס"ל לעולא דנהי דס"ל לאנשי טברייא כרבנן דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור בהא פליגי עלייהו דה"מ במחמם לכתחילה בשבת אבל בגורם מע"ש שיבואו המים בשבת שרי ולית לי' שיהא אסור מטעם הטמנה ואמר ליה רב נחמן כבר תברינהו לסילונייהן כלומר ששמעו לדברי חכמים שאסרו להן ומדאמר ליה רב נחמן הכי ולא אהדר ליה מידי משמע דהכי הלכתא וכן פסקו הרב אלפסי והגאונים ז"ל: אילימא רחיצת כל גופו. פירוש לאו למימרא דתיסק אדעתין דאי הך רחיצה רחיצת כל גופו היא דוקא כל גופו היא דאסירא הא מקצת גופו ואפילו בחמין שהוחמו בשבת שריא דהא תנן דאסורין בשתייה ואי רחיצה דמקצת גופו שריא בהו כ"ש דהוה לן למישרי שתייה אלא ודאי כיון שהוחמו בשבת איסורי הנאה הן ליומן ואפי' אצבעו קטנה אסור להושיט בהן. והכא הכי קאמר אילימא דאפילו ברחיצת כל גופו צרכינן למימר בחמין שהוחמו בשבת מכלל דאי הוחמו מערב שבת אפילו רחיצה של גופן שריא בהו והתניא דליתא והיינו דמהדרינן אלא ידיו פניו ורגליו כלומר דמשום דרחיצה דמתני' בפניו ידיו ורגליו עסקינן איצטריך למימר בחמין שהוחמו בשבת דאי מערב שבת שריא

ב"ש אומרין לא יחם אדם חמין לרגליו אנא אם כן ראויין לשתייה. לאו למימרא דכשראויין לשתייה נשרי ליה להחם לרגליו דהא ב"ש לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דלית להו דמשום הואיל וחזיין לשניהם יהא מותר להחם לרגליו. דאי לא תימא הכי היכי סליק אדעתין לאוקומא למתני' כב"ש דהא במתני' בראויין לשתייה עסקינן כדקתני ומותרין בשתייה ואפילו הכי תנן דאסורין ברחיצה אנא ודאי כי אמרי' ב"ש אלא אם כן ראויין לשתייה הכי קאמרי' דאי ראויין לשתייה יכול הוא להחם אפי' יותר מכדי שתייה כדי שיספיק לרגליו כדאמרינן בפ' הדר בשייליה לאימיה אי צריכא כחם ליה אגב אימיה. ר"י ז"ל

וב"ה מתירין משום דסבירא להו דמתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה נמי לצורך הנאת הגוף ובלבד שתהא הנאת שוה לכל נפש והוא הדין נמי דזיעת כל הגוף אליבא דב"ה שריא מדאורייתא ואפילו להחם לה ביום טוב כדתנן בפרק המביא ואין עושין פחמין ביו"ט ואמרינן עלה בגמרא ואפילו למוסרן לאוליירין בו ביום להזיע וקודם גזירה אלמא קודם גזירה זיעת כל הגוף שריא. ואף כשאסרו מתקנה אחרונה היתה שנעשית בימי רבי כדמוכח בפרק תפלת השחר וכתב הרמב"ן ז"ל דלב"ה אפילו להחם חמין ביו"ט לרחיצת כל הגוף שרי דכיון דשרי רחיצת פניו ידיו ורגליו דהוא הנאת אבר כל שכן רחיצת כל הגוף דהא בפרק יו"ט שחל איבעיא לן לב"ש דאסרי בהא אי מודו בעושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה משום דשני להו לב"ש בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד ואע"ג דאסיקנא התם דב"ה תנו לה מ"מ שמעי' מינה דטפי אית להו לב"ה למישרי הנאת כל הגוף מהנאת אבר אחד. וכי תימא אם כן דרחיצה וזיעה שריין למה גזרו עליהן חכמים כדאיתא בסמוך דהא אי אפשר לבא לידי איסור תורה וכי תימא גזרו יום טוב אטו שבת ליתא דבאוכל נפש ובמידי דדמי ליה ודאי לא גזרינן יום טוב אטו שבת שהתורה חלקתם בכך. ואיכא מאן דאמר דמשום הכי גזרו ברחיצה וזיעה אפי' ביו"ט לפי שהדבר קרוב לבא לידי הדחת קרקע וסיכה וזיעת אילונתית דאסירי מדאורייתא והקשה הרשב"א ז"ל דאי מהאי טעמא אפילו בחמי טבריא הוה לן למיסר וההיא דלקמן בקש להדיח לו קרקע בחמי טבריא היא אלמא הדחת קרקע בחמי טבריא שייכא אלא עיקרן של דברים כמו שכתבו בתוספות דרחיצת כל הגוף לא הנאת דשוה לכל נפש היא ואסירא מדאורייתא דומיא דמוגמר ואסרינן מהאי טעמא בפרק קמא דכתובות ואע"ג דמההיא דבפ' יום טוב שחל משמע דטפי איכא למישרי הנאת כל הגוף מהנאת חד אבר אין הכי נמי אי הוי הנאות כל הגוף דבר השוה לכל נפש כהנאת מקצת הגוף אבל הכא ליסא דרחיצת פניו ידיו ורגליו דבר השוה לכל נפש משא"כ ברחיצת כל גופו ואע"ג דזיעה על כרחין דבר השוה לכל נפש היא דהא מוכח בפרק המביא דזיעא הוה שריא קודם גזירה וכמו שכתבתי למעלה שנייא זיעה מרחיצה דזיעה משום רפואה היא לשמור הבריאות והכל צריכין לה משא"כ ברחיצה ומשום דרחיצה אסור מדאורייתא אסרו אף הזיעה משום לתא דידה. והכי איתא בירושלמי דבעי' התם מותר לשתות ואסור לרחוץ ומשני משום דאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולפי זה מאי דאמרינן לקמן בברייתא וא"צ לומר חמין שהוחמו ביום טוב האי ואין צריך לומר לאו דומיא דרישא הוא דאיסורא דרישא דהיינו לרחוץ בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת ליתא אלא מדרבנן בעלמא ואיסורה דסיפא דהיינו חמין שהוחמו מערב יום טוב איסור דאורייתא אי נמי להחם לכתחילה איכא איסורא דאורייתא אבל לרחוץ בחמין שהוחמו כבר בי"ט ההיא רחיצה מדרבנן בעלמא הוא דאסירא. אמר רב איקא בר חנינא להשתטף בהן כל גופו והאי תנא הוא. כלומר האי רחיצה דאסרינן במתני' משום דהוה להו הנך חמין כהוחמו בשבת דמשמע הא הוחמו מערב שבת שרי להו לאו ברחיצה גמורה עסקינן אלא בשטיפה ור' שמעון היא דתניא לא ישטוף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר. בהאי חמין על כרחין היינו שהוחמו מערב יום טוב דלא גרעו מצונן ועוד דאם איתא דבהוחמו בשבת דוקא הוא דאסיר ר' מאיר היכי פליג עליה ר' שמעון ושרי אפילו בחמין אי בהוחמו בשבת הא ליכא מאן דשרי אלא ודאי כדאמרן. וטעמא דר' מאיר דאסר אפילו בצונן משום דמיחזי כרוחץ בחמין שכן דרך הרוחצין להשתטף אח"כ בצונן כדאמרינן לקמן רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניס לאור ולא הכניסוהו לצונן ור' שמעון מתיר דלא גזר בשטיפה כלל אפילו בחמין כיון שמע"ש הוחמו ר"י אומר בחמין אסור משום דמשוה ליה שטיפת כל גופו כרחיצה גמורה ומשום הכי בחמין אסור אבל בצונן מותר דלית לי' הך גזירה דצונן דגזר ר"מ

אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר זו היא גירסת הגאונים ז"ל וכן היא ברוב הספרים הכי פירושא מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי וכדמוכח ברייתא דמרחץ שפקקו נקביו דקתני ויוצא ומשתטף משמע ליה לרב חסדא דשטיפה דהתם היינו בכלי. ועוד דבכלי נמי סברי אינשי שהוחמו באותו הכלי בו ביום אבל בקרקע דברי הכל מותר שאין דרך הרוחצין להשתטף במים חמין שבקרקע. ואקשינן דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרו להו רבנן דדייני' להו לחמין דידהו כהוחמו בשבת ומשמע הא הוחמו מערב שבת מותרין ואוקימנא לה כר' שמעון משמע הא לר' יהודה אסור. וא"ת ומאי קושיא אימא לך רב חסדא כ"ש דלדידי אתי שפיר טפי דמתני' דברי הכל היא ודלא כרב